מטרת השופטים היא לסיים תיקים מהר ככל האפשר. כידוע, השופטים נתונים למעקב מתמיד מצד התקשורת ובעיקר מצד הנהלת בית המשפט. יעילותו של שופט נמדדת בעיקר לפי מספר התיקים שהוא מצליח "לסיים", ודבר זה עומד לזכותו/חובתו בעת שהוא מבקש קידום. לכן נדחפים השופטים לפעילות בעייתית החורגת אף מהחוק.

על-פי החוק וההלכה הפסוקה, דיונים משפטיים יתקיימו בפומבי באולמו של השופט. בדיונים רשאים/זכאים להשתתף נציגי התקשורת וגם הציבור הרחב (במגבלות המקום, כמובן). עיקרון פומביות הדיון מקודש במקומותינו, ואף נקבעו הלכות פסוקות רבות המחייבות דיונים פומביים. היוצאים מן הכלל הם אלה המתנהלים על-פי החוק בדלתיים סגורות: הליכים המתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה; הליכים העוסקים בקטינים; הליכים הנוגעים לבטחון המדינה, וכן עניינים בגינם מוצא צו איסור פרסום מפורש.

התופעה שבה אנו עוסקים להלן נוגעת לכל אותם הליכים המחויבים בפומביות הדיון, פומביות המסוכלת בעצם העברתם ללשכת השופט - בלא רישום פרוטוקול ובלא גילוי נאות.

שופטים רבים וטובים פיתחו פרקטיקה בעייתית המביאה לסיום תיקים באופן מעוות, ותוך חריגה מהחוק ומההלכה הפסוקה, כפי שיובהר להלן:

1) הצעה שאין לסרב לה - השופטים מציעים לצדדים להגיע להסדר (בפועל: עסקה). הצדדים הם: באי-כוח המדינה מזה (פרקליטות, משטרה), ובאי-כוח הנאשמים מזה. השופט "עוזר" להם להגיע לעסקה, בכך שהוא מאותת, ומראש, במה ירשיע ומה רמת הענישה כפי שהוא רואה לנכון;

2) הזמנה ללשכת השופט - במקרים רבים מאוד מוזמנים באי-כוח הצדדים ללשכת השופט. וכך, במעמד אינטימי זה, מציע השופט מפורשות את העסקה כולה: במה בדיוק יורשע הנאשם ואיזה עונש יהא מקובל עליו (על השופט);

3) קשר שתיקה - באי-כוח הצדדים מתורגלים מפעמים קודמות. הם יודעים היטב ש"אין זה מקובל" לגלות מה בדיוק אירע בלשכת השופט, ואם ידברו/יגלו, הם "ישרפו עצמם" - הם יוקעו, איש מהשופטים לא יזמינם ללשכתו, ובכך תיפגע יכולתם לסגור עניינים לטובת לקוחות אחרים... בפועל, נוצר בין הצדדים, כולל עם השופט, קשר של שתיקה, הפוגע קשות באינטרס של הציבור;

4) הסדר בהדרכת השופט - הצדדים אנוסים למעשה לקבל את הצעותיו של השופט. שאם לא כן, יימשך המשפט והוא יפסוק ויחמיר עם הצד הסרבן. וכך, למעט יוצאים מן הכלל, מסכימים הצדדים על הסדר טיעון שנרקם תוך מעורבותו הפעילה של השופט;

5) ההסדר מוגש - ההצגה נמשכת גם לאחר מכן: הצדדים מודיעים לבית המשפט/לשופט על-כך שהגיעו להסדר טיעון. בפועל, הצדדים מבקשים מבית המשפט לאשר הסדר שהשופט עצמו היה צד לו;

6) השופט מאמץ הסדר שהוא צד לו - השופט כלוא בעצמו בפרקטיקה הבעייתית הנוהגת אצלו וגם אצל אחרים. בבואו לכתוב את הכרעת הדין הוא אנוס לפרט ולנמק את טיעוני הצדדים, את פרטי ההסדר שהתגבש, ואף לשקול כביכול ולנמק מדוע הוא מקבל את הסדר הטיעון שהציעו הצדדים. לא נפריז אם נקבע כי מדובר בפבריקציה של הכרעת דין, שכן - למעט יוצאים מן הכלל ולמעט מקרים שההסדר כולל רק את פרטי הכרעת הדין ולא את גזר הדין - זו אינה אמיתית והיא אינה משקפת דיון שבסופו מכריע השופט בין עמדות הצדדים. יודגש, בשום מקום בהכרעת הדין לא נאמר כי מדובר בפועל בהסדר שהתגבש תוך מעורבותו של השופט עצמו, ובכך מוסתרת מהציבור העובדה שהשופט הפך עצמו לצד פעיל בהסדר;

מי שיוצא נפגע מכך הם הציבור בכללותו והנאשמים בפרט. תוצאת ההליך אינה משקפת את שאירע, שכן:

• בהכרעת הדין "משחק" השופט בעמדות ובטיעוני הצדדים ומנמק מדוע הוא מקבל את ההסדר אליו הגיעו... מבלי שהוא טורח לגלות כי הוא אחד הטבחים הראשיים של התבשיל;

• הנאשמים לא מקבלים את יומם, והם עדים לכך שבפועל - גזר דינם מוכרע על-ידי השופט בטרם הובאו בפניו הראיות והעדויות.

תופעה זו בלטה, כאמור, בתיק רשות המיסים שהתנהל בפני השופט זכריה כספי וכלל שמונה נאשמים. השופט כספי, המבקש לפרוש בקרוב טרם הגיעו לגיל פרישה, דחף להסדרי טיעון בזה אחר זה עם מרבית הנאשמים. הוא לא הסתיר את רצונו לסיים משפט זה מהר ככל שניתן, ולשם כך פעל באופן חריג ביותר להסגרת הסדרים.

הדיונים התקיימו בעיקר בלשכתו בפני באי-כוח הצדדים. השופט עסק בפרטי הפרטים, עודד חלק מהנאשמים להסכים לקבל הסדר טיעון, ואף העלה רעיונות/הבטחות כיצד יכתוב את הכרעת הדין ואף יגן על ההסדר מפני הפיכתו בערכאה גבוהה יותר (בית המשפט העליון).

בנסיבות שנוצרו, השתתף השופט בפועל בגיבוש ההסדרים. לאחר מכן כתב הכרעות דין המאמצות למעשה את ההסדרים אליהם דחף, מבלי שטרח לגלות בפרוטוקול ו/או בהכרעת הדין מה רב היה חלקו בגיבוש ההסדרים. המדובר כאמור בהתנהלות חריגה ביותר אפילו אצל השופט זכריה כספי, המוכר וידוע בחומרת עונשיו.

מאחר שמדובר בתופעה רחבה ובעייתית, פניתי אל נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, ואל מנהל הנהלת בית המשפט, משה גל. ביקשתי את התייחסותם לסוגיות שלעיל. התרעתי מפני כך שעשרות ואף מאות שופטים מנהלים בלשכותיהם דיונים ו/או שיחות עם באי-כוח הצדדים, בלא שעיקרון פומביות הדיון נשמר. הלנתי על-כך שבאותם דיונים/שיחות לא נרשם פרוטוקול ואפילו הפגישה שהתקיימה אינה מתועדת.

הצגתי כדוגמה את המקרה של זכריה כספי, שניהל פגישות רבות בלשכתו עם באי-כוח הצדדים ולאחר מכן כתב הכרעת דין וגזר דין על-בסיס עסקת טיעון שנכרתה בין הצדדים תוך מעורבותו הפעילה והמלצתו... התרעתי על-כך שמדובר בנוהג נפוץ, אף שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם החוק המחייב לקיים דיונים בפומבי - אלא אם קיימת סיבה מיוחדת לקיים דיון בדלתיים סגורות, ואז מוצא צו איסור פרסום.

ביקשתי מענה לשאלות שלהלן:

1) האם נכון שהשופט כספי קיים כמה ישיבות עם באי-כוח הצדדים כדי לקדם עסקת טיעון;

2) מדוע לא יפעלו הנהלת בית המשפט ונשיאת בית המשפט העליון להפסקת נוהג זה מצד השופטים, המסכל, למעשה, את יישום עיקרון פומביות הדיון.

תגובת דוברת מערכת בתי המשפט:

• יש לקיים דיונים בהתאם לכללי פומביות הדיון הנהוגים, זולת בסוגי דיונים שבהם הדין מתיר אחרת;

• באשר לשופט כספי - הפגישות עם ב"כ הצדדים, לגבי הנאשמים כולם, באולם ובלשכה, התקיימו על-פי בקשתם של אלה. דבר קיום הפגישות מצא ביטוי גם בפרוטוקול. באשר לעונש שנגזר ושיקולי הענישה, בית המשפט אמר את דברו, בצורה ברורה, בגזר הדין.

[הערת הכותב: לא נכון. בפרוטוקול ו/או בהכרעת הדין אין זכר לפרטי הצעותיו של השופט ולחלקו במו"מ כפי שאלה הועלו בלשכתו בפני הצדדים, י.י.]