מה יש לך, גברת לוין?

לדוד אלחייאני, ראש המועצה האזורית בקעת הירדן, יש בטן מלאה על לוין. קיבוץ נערן ואנדרטת הנ"ד נמצאים בתחום המועצה שלו. בכל זאת, הוא מבקש להחזיר את הנושא מלוין להתנהלות הכללית של הייעוץ המשפטי במנהל האזרחי. לוין, לשיטתו של אלחייני, היא דוגמה אחת בלבד לאנשי הייעוץ המשפטי. המילים של אלחייאני קשות. הוא מדבר במושגים של אנטישמיות ורדיפת יהודים. כיום אלחייני מתמודד מול המנהל האזרחי באתגר חדש:

"במשך שנים פלשתינים מהכפר אל פציל היושב בשטח B - בין היישובים פצאל ותומר - בנו בתים באופן לא חוקי. פנינו למנהל האזרחי בכדי שיהרסו את הבתים וכמובן בכל פעם אמרו לנו שיש סדרי עדיפויות. עם השנים נוסף עוד בית ועוד בית. לפני שנתיים הונח על שולחני מכתב מטעם המנהל האזרחי. אנשי המנהל הודיעו לי כי הם מתכוננים לעשות תב"ע ליישוב הפלשתיני היושב על אדמות מדינה. פניתי למשרד הביטחון ושאלתי של מי היוזמה ובתשובה ענו לי שהיוזמה היא של המנהל האזרחי. הייתי המום".

"צריך להבין שהכפר אל-פציל יושב בתחום הרשות הפלשתינית והבתים החדשים שבנו בו באופן לא חוקי יושבים על אדמת מדינת ישראל. אם המנהל יעשה להם תב"ע אנחנו למעשה מעבירים שטחים ממדינת ישראל לתחום הרשות ואת ההחלטה הזו מקבלים כמה אנשים במנהל האזרחי וביוזמה עצמאית מטעמם.

"אנשי המנהל אמרו לי 'בוא נכניס אותם בתוך תב"ע ונעשה גבול ומי שלמחרת בבוקר יבנה באופן לא חוקי - נהרוס לו'. ניסיתי להסביר להם שככה לא מתנהגים עם פורעי חוק ושבמעשיהם הם נותנים לגיטימציה לביצוע עבירות הבנייה. אמרתי להם 'פה מדובר באדמות מדינה - איך אתם נותנים לפלשתינים לבנות עליהן?'. הפעם ענתה לי רב סרן אחת במנהל האזרחי שלא קוראים לה לוין תשובה שעד היום אני לא מתאושש ממנה. היא אמרה לי 'ומי אמר שאדמות מדינה זה רק לישראלים ולא גם לפלשתינים?'".

תגובות

תגובת דב קוזניצוב, מנכ"ל מפעל המים האזורי: לא ניחנתי בכישרון לבחון כליות ולב, כך שלא ברור לי אם אומנם התנהלות נשוא הכתבה שלכם היא פועל יוצא של אג'נדה פוליטית (מה שחמור מאוד) או סתם רמה מקצועית נמוכה או"טעויות של טירונים" (מה שחמור לא פחות), אך בכל מקרה תוצאות ההתנהלות קשות ובלתי נסבלות כאשר המדובר בנושאת משרה ציבורית.

בהליך ההזוי המתואר בכתבה המדינה הפסידה נכסים רבים, לאגודת המים נגרמו נזקים כספיים כבדים והחשוב מכל: נכון להיום, כשבע שנים מהפרשה, עדיין לא הוקם מאגר המים. בהעדר המאגר נקלע משק המים האזורי למצוקת מים קשה בעוד מי הקולחין ממשיכים לזרום ולזהם את שמורת הטבע ואת ים המלח.

תגובת רונית לוין ותגובת המנהל האזרחי לא התקבלו.

מסתבר אפוא שהמהלך שלוין יזמה היה מוצלח מאוד עבור אנשי המנהל ונוסה ביותר מאזור אחד בבקעה. הפיילוט היה מאגר המים בנערן, אבל עם ההצלחה בא התיאבון. הרחבת הקיבוץ בנערן ואנדרטת הנ"ד היו שני יישומים ראשוניים של דפוס הפעולה באשר למאגר המים בנערן, אבל במשך השנים ליוותה לוין גם מקרים נוספים כשבכולם דפוס הפעולה חוזר על עצמו: ערעור על עצם הגדרת השטח כאדמות מדינה.

כך מספר לי לדוגמה ראש מועצת מגילות, מרדכי דהמן, על התנהלותה של לוין בתחום המועצה שלו:

"קיבוץ בית הערבה שנוסד בשנת 86' ביקש להקים שכונה נוספת בתחומו. הקיבוץ יושב על אדמה הרשומה בטאבו ונהנה מתב"ע מאושרת. כשביקשתי אישור מהמנהל האזרחי להתחיל בבדיקה עוררה לוין שאלה ישנה חדשה. היא שאלה אותי אם מישהו וידא שבאמת מדובר באדמת מדינה? הסברתי לה שאין מה לבדוק בנושא כי יש תב"ע מסודרת וזה אומר שוודאי מדובר באדמת מדינה והבנייה היא בתוך הקיבוץ עצמו ולא בהרחבה שלו, אבל לוין התעקשה לבדוק זאת ועיכבה את בניית השכונה בארבע שנים".

"בצפון ים המלח, בין אלמוג לקליה רצינו להקים את שני המאגרים אוג1 ואוג2. התחלנו כבר בעבודות העפר ובאמצע העבודה לוין הודיעה לנו שחייבים להפסיק את הכול וצריך לבדוק את הסטטוס של הקרקע ולוודא שבאמת מדובר באדמת מדינה. השתוללתי מכעס - הרי לקרקע יש תב"ע וודאי שמדובר באדמת מדינה. לא יכול להיות אחרת. אבל לוין איימה שאם לא אפסיק את העבודות מדובר יהיה בעבירה פלילית. הבדיקות שלוין כפתה עלינו נעשו במשך שלוש שנים ולבסוף המשך העבודות אושר, רק שבדרך בגלל העיכוב שנגרם לנו איבדנו עשרים מיליון ש"ח. כשהתחלנו בעבודות, קק"ל הייתה מוכנה לממן מחצית מהפרויקט שעלותו נאמדה בארבעים מיליון ש"ח, אבל אחרי שלוין תקעה את העבודות והן חודשו רק לאחר שנים, קק"ל כבר חזרה בה מההחלטה ואיבדנו את המימון שלה. מהיום שלוין הגיעה יש לי סיוטים. עד שפגשתי אותה לא הבנתי שיהודי יכול לפגוע ככה ביהודים".

הסיפורים מתגלגלים וכל אחד מספר סיפור ועוד סיפור, אבל בלי ספק, אחד הסיפורים ההזויים ביותר שדהמן מספר קשור בחופו הצפוני של ים המלח, באזור שהיה מכוסה כל השנים במים והתייבש אט אט, עד שחשף שטח שהמועצה ביקשה לנצלו לבנייה לצורכי תיירות.

"רונית לוין שאלה אותי אם אני בטוח שלא מדובר באדמה של הווקף ושהשטח באמת שייך למדינה. ניסיתי להסביר לה שמדובר בשטח שהיה מכוסה במים כל השנים ולמעשה היה חלק מהים ואין שום אפשרות שהוא אדמת הווקף, אבל לוין עמדה על כך שצריך לבדוק את זה. שלוש וחצי שנים חיכינו לבדיקה שתבחן את ההיסטוריה של גובה פני המים בכל שנה ושנה כדי שנוכל לדעת בוודאות שלא מדובר באדמות הווקף. לוין לא הייתה בטוחה שהים תמיד היה שם. אף אחד לא האמין שבאמת דורשים מאיתנו לעשות את הבדיקה הזו. לפני שבועיים היינו אמורים להיפגש עם הפלשתינים שטוענים לבעלות על המקום כדי שיראו לנו איפה בדיוק נמצאת האדמה שהם החזיקו מתחת לפני הים, אבל ביום שהיינו אמורים לפגוש אותם הם נעלמו ולא באו. אני מקווה שעכשיו יפרסמו כבר את התוכנית להפקדה, אבל מהניסיון המר שלי עם המנהל האזרחי זה לא נגמר עד שזה לא נגמר".

מסתבר שלהתנהלות של לוין חיים משל עצמה. לאחר שיזמה את הליך ההכרזה באזור מאגר המים והזמינה בכך, הלכה למעשה, טענות על בעלות הווקף באזור, השד שהתעורר אינו מוכן לחזור אל תוך המנורה שיצא ממנה. המתואר מכאן ולהבא מלמד אותנו על כוחה של לוין לייצר במנהל האזרחי מהלכים שברגע שהיא מתניעה אותם בכוח ובהחלטיות חזקים דיים, ולו במקרה אחד, די בכך לשנות את התמונה כולה. ממש כמו 'צו שימוש מפריע' (ראו מסגרת) שלוין יזמה, ניסחה והחילה בשטחי יו"ש, צו ששינה את הדין בכל הקשור לאפשרות לקיים חקלאות יהודית, כך מקרה מאגר המים משנה לחלוטין את מציאות החיים בבקעה.

כשנה לאחר הערר על מאגר המים ביקש קיבוץ נערן לבנות שכונה חדשה בתחומו ונתקל בסירובו של המנהל האזרחי לאשר את הבנייה. מזכיר הקיבוץ פנה למנהל האזרחי בבקשה להבין את הבעיה שמונעת את אישור הבנייה ונענה במכתב עליו חתום סא"ל אורי מנדס, ראש תחום תשתית במנהל האזרחי שכתב לו את הדברים הבאים:

• "במשך שנים רבות סברנו כי הקרקע... הינה אדמות מדינה. [...]כחלק מכוונה להקים מאגר מים - מאגר נערן - נדרשנו לנושא הבעלות בקרקע. משנתעורר ספק ביחס לבעלות נאלצנו לבצע הליך הכרזה. בעקבות הליך זה הוברר כי הקרקע במקום אך גם בחלקות סמוכות בסבירות גבוהה אינה בבעלות המדינה. זאת לאור טענות של נציג הווקף לפיה פסיקת הרשם הירדני ערב מלחמת ששת הימים הייתה לרשום את הקרקעות במקום על שם הווקף ולא על שם המדינה. משמעות הדברים מרחיקת לכת והשפעתה על יכולת התפתחות הקיבוץ ברורה ומכרעת. תמה אני שאינך מכיר את הסוגיה".

למעשה, זהו המשך ישיר למכתב ששלחה לוין לקוזניצוב. כמו מכתבה של לוין, גם קביעתו של הממונה עומדת בניגוד גמור לחוות הדעת מטעם המומחה ואף אינה יכול להישען על מסמכי הווקף שהוגשו. אבל מנדס עושה כאן צעד נוסף. הוא קובע כי משמעות הדברים היא שגם חלקות נוספות הן ככל הנראה אדמות הווקף ועל כן אין יכולת לפתח שכונות נוספות בקיבוץ. כלומר, לא מדובר עוד בסיפורה של חלקת מאגר המים לבדה - כעת מדובר בכלל האדמות של אזור נערן שכולן מאוימת מצל הווקף.

על מסמך משנת 2009 חתום מחליפו של מנדס בתפקיד ראש תחום תשתית במנהל האזרחי, סא"ל צביקה כהן, והמסמך הזה צועד כברת דרך נוספת. כהן מסביר את השתלשלות העניינים בכל הפרשה ומספר מחדש את הסיפור שלוין סיפרה ומנדס פיתח. הוא מציין כי "בעקבות חוות הדעת של פרופסור ליש הודיע המנהל האזרחי לוועדת הערר כי אין בכוונת הממונה על הרכוש הממשלתי לעשות שימוש כלשהו במקרקעין".

דבר כזה לא ייתכן. כאמור, חוות הדעת של ליש נכתבה שמונה ימים לאחר פסק הדין וכלל לא הוזכרה בפרוטוקול הדיון. ודאי שהחלטת הממונה לא יכולה הייתה לבוא בעקבותיה. אלא שמעתה ואילך מתבסס הסיפור של לוין כי החלטת הממונה שלא לעשות שימוש בחלקה נסמכת על חוות הדעת של ליש. נראה שכעת אפשר לצעוד צעד אחד נוסף.

אנדרטת הנ"ד תוקצבה בחלקה במשך שנים מתקציב משרד הביטחון. לאחרונה התעוררה בעיה. מישהו נזכר במקרה של מאגר המים בנערן וביקש להמשיך ולסחוט את הלימון הזה עד תומו. האנדרטה, כך נזכר הפקיד, ממוקמת בשטח הנתון במחלוקת והווקף טוען לבעלות עליו; אם כך, אין מדובר עוד במקום שהוא אדמת מדינה - וממילא, לכאורה, נשמט אחד התנאים הבסיסיים להכרה במקום כאתר הנצחה נתמך.

במכתב מסוף יולי השנה כתבה סרן אורטל זגורי, עוזרת לראש תחום תשתית, לראש מועצת בקעת הירדן כי לא ניתן לתמוך באנדרטה שכן "האנדרטה ממוקמת בשטח C באדמות ח'ירבת אל עוג'א, גוש 44 חלקה 1, הרשומה בבעלות הווקף". בהמשך המכתב כותבת זגורי כי "אנדרטת הנ"ד נעדרת כל מעמד סטטוטורי ויתרה מכך, הוקמה על אדמות בבעלות הווקף ועל כן לא ניתן להסדירה". כאן כבר מדובר בצעד מאוד משמעותי קדימה. כעת, אדמות הבקעה אינו נחשדות בהיותן אדמות הווקף בסבירות גבוהה בלבד; על-פי זגורי מדובר בעניין ודאי. יותר מכך; ההחלטה אינה מוצגת אצל זגורי כהחלטה של הממונה במנהל האזרחי. זגורי טוענת כי מדובר בחלקה שרשומה על שם הווקף וכי ההחלטה על רישומה זה התקבלה במסגרת הערר, רוצה לומר על-ידי ועדת העררים. למעשה כל חלקה המצויה בתוך 7,000 הדונם שבאשר להם טען המסמך המאובק מ-1957 שיש לווקף דרישה עליהם הופכת להיות בחזקת הווקף.

ליש מספר שלוין הסבירה לו שהיא מעוניינת לעזור למדינה בבעיה שנוצרה בשטח, והוא מצידו נרתם לעניין. מפיו נשמע הדבר כאילו הבין ששליחות ציונית מן המדרגה הראשונה נקרתה בדרכו. כאמור, בסופו של דבר לא עשתה לוין כל שימוש בחוות דעתו של ליש במהלך ניהול תיק הערר. היא עשתה בה שימוש מאוחר יותר ובאופן כזה שכלל לא בטוח שליש היה מוכן לחתום במסגרתו על המסמך שיצא תחת ידיו. הדפוס שבו לוין מטעה אנשים לחשוב שהיא מבקשת לעזור למדינה יחזור על עצמו עם עוד משתתפים שלוין באה עמם במגע, כפי שהמקורות ששוחחתי איתם חושפים.

ליש מסביר לי את הטענה המרכזית שהתייחס אליה:

"בית המשפט הירדני בערכתו הראשונה קבע שהשטח אינו "ווקף צחיח" ואינו שייך להקדש דתי. אבל השלטון הירדני ערער על כך והביא את התיק מחדש לבית המשפט לערעורים בכדי להפוך את התוצאה. כאן מוכרחים להבין דבר אחד מאוד חשוב והוא שהשלטון הירדני ראה בירושלים ובייחוד בהר הבית את מקור הלגיטימציה של השושלת ההאשמית לאחר שזו גורשה מחג'אז על-ידי בית סעוד. בית המלוכה הירדני שקד במשך שנים לטפח את הקשר והזיקה שלו להר הבית, ואני יכול רק לשער שהערעור על פסק הדין שקבע כי אין מדובר באדמת "ווקף צחיח" נשען על סיבות פוליטיות. בית המלוכה מאוד רצה לראות בשטח שטח הווקף, שכן כך הוא מייצר זיקה בין שטחים נוספים בהם הוא רוצה לשלוט להר הבית שבו הוא מחזיק.

"בית המשפט לערעורים ביקש לקבוע כי מדובר באדמת "ווקף צחיח" על יסוד כתובת שיש המצויה במסגד עומר בסמוך להר הבית שבה מוזכרות הכנסות מאזור עוג'א ששימשו את המסגד. הטענה הייתה כי מדובר בהוכחה לכך שמדובר באדמות הווקף וההכנסות באו מכוחה, אולם אני קבעתי שהדבר אינו נכון ויתכן שמדובר בהכנסות מסוג אחר. המסקנה שלי הייתה שהכיתוב בערבית על לוחות השיש, הווקפיה, אינה שטר הקדש, שכן הוא חסר את כל אותם היסודות המופיעים בשטרי הקדש: ציון בית הדין שבפניו נוסד ההקדש, רישום מפורט של הנכסים וגבולותיהם, רשימת הנהנים מהפירות ועוד. ממילא, לוח השיש אינו מהווה הוכחה נדרשת להיותה של אדמת עוג'א אדמת הווקף".

בחוות דעתו מציין ליש כי עבר על 900 מסמכים שנתגלו בדור האחרון המפרטים את ההקדשות לטובת מתחם הר הבית ולא מצא בהם כל אזכור לקיומו של ווקף בעוג'א. עוד הוא מציין כי לא התקיימו בכפר עוג'א תנאי הבסיס המאפשרים להפוך אדמה פרטית לאדמת הווקף על-פי הלכת האיסלאם. עוד מסביר ליש כי בית המשפט לערעורים כלל אינו מהווה ערכה מתאימה לערעור בנושא הקדשות, ולבסוף הוא טוען כי לא יעלה על הדעת שהווקף בעוג'א כלל אינו מוזכר בפנקסים של בית הדין השרעי שלפיהם ניתן לשחזר אפילו הקדשות שהשטר שלהם אבד.

חוות הדעת של ליש מסתיימת במשפט אחד פשוט בעניין העותרים מטעם הווקף, ובו הוא קובע כי אין להם "שום מעמד לגבי החלקה". הספק היחיד שנותר לליש הוא אך ורק ביחס לחלקם "במעשרות ובמיסים שהוקדשו" מחלקה זו. פרוטוקול הדיון, שכאמור לא הוצגה בו חוות דעתו של ליש, קצר ביותר - עמוד אחד בדיוק. בכל זאת עולות בו כמה נקודות חשובות ביותר.

כשנשאל נציג הווקף האם הוא מחזיק במסמכים המאפשרים לו לרשום בטאבו את זכויותיו בקרקע שהוא טוען לבעלות עליה, הודיע הנציג כי איבד את המסמכים. יחד עם זאת, בשל בקשת הווקף ומבלי שבית המשפט חייב אותה בזאת, הודיעה לוין ביוזמתה כי אין מניעה מבחינתה לבטל את התעודה המכריזה על החלקה (בשנית) רכוש הממשלה, וזאת מבלי לגרוע מטענת המדינה כי הקרקע שלה ומבלי להכיר בזכותו של הווקף עליה. ועדת העררים, בהחלטה קצרה, קבעה כי היא רושמת בפניה את עמדת הממונה על הרכוש הממשלתי כי הוא עומד על כך שהקרקע שייכת למדינה ולא לווקף. סיכום הדיון ברור, לכאורה: הקרקע שהייתה רשומה אדמת מדינה לא תירשם על שם הווקף, וועדת הערר אינה מכירה בזכותו של הווקף עליה.

אבל כאן הסיפור מקבל תפנית מעניינת. קוזניצוב ביקש לדעת מהו הסטטוס של החלקה שביקש להקים עליה מאגר מים, ופנה למנהל האזרחי בשאלה. במכתב התשובה טענה לוין כי היא כלל אינה חייבת למסור לו מידע בנושא, והסבירה לו כי הליך הערר הגיע לסיומו. כאן מצופה היה מלוין שתסביר לקוזניצוב שהמדינה ממשיכה לטעון כי אין מדובר באדמת הווקף, אלא שלוין הפתיעה גם הפעם. בתשובתה ציינה כי הממונה החליט שלא לעשות שימוש בקרקע וכי "עמדתו של הממונה התבססה על בדיקת מסמכים שהוגשו על-ידי העורר ועל חוות דעת מומחה מטעמנו, מהם עולה כי המקרקעין הינם בגדר "ווקף צחיח", ועל כן לא ניתן לסווגם כאדמת מדינה".

בשנת 2004 ביקשה אגודת המים של בקעת הירדן להקים את מאגר "נערן תחתון" למי קולחין מטוהרים למטרת השקיית שטחים חקלאיים בבקעת הירדן. המאגר תוכנן לקום בשטח של 250 דונם בתחום אדמות הכפר ח'ירבת אל עוג'א השייכים לקיבוץ נערן, שטח מוסדר ורשום בטאבו על שם מדינת ישראל. לאחר אישורים רבים שנתנו גורמים שונים, אישר שר הביטחון את התוכנית ביוני 2005 ונדמה היה שהעבודות בשטח יכולות לצאת לדרך. רגע לפני שהשופלים התחילו לעבוד הגיעה שיחת הטלפון ממדור המקרקעין במנהל האזרחי ועצרה הכול. סרן רונית לוין בישרה לדב קוזניצוב, מנהל אגודת המים, שיש בעיה עם המשך העבודה במאגר.

לפי לוין, הבעיה שהתעוררה לא נגעה חלילה במאגר עצמו. מבחינה הנדסית המקום שהוקצה להקמת המאגר נבחר בקפידה. על-אף שמדובר היה באדמה חקלאית המעובדת על-ידי הקיבוץ, הוחלט לעשות שימוש דווקא בשטח הזה להקמת המאגר, שכן מדובר בקרקע עם מי תהום גבוהים, ואין מתאים מתוואי שטח שכזה להקמת המאגר. את לוין הטריד עניין אחר.

לוין אמרה לקוזניצוב שהיא "לא רגועה" לגבי הסטטוס של הקרקע עליה יבנה המאגר. יתכן שכלל לא מדובר באדמת מדינה אלא באדמת ווקף. מסתבר שלוין בדקה ביזמתה בארכיונים ומצאה מסמך משנת 1957 המתעד דין ודברים בין אנשי הכפר עוג'א לשלטון הירדני בעניין שטח עצום של 7,000 דונם בבקעת הירדן. המדינה הירדנית ביקשה לראות בשטח "ווקף צחיח", שטח השייך להקדש המוסלמי ומנוהל בידי הממונה על ההקדשות הדתיים מטעם המדינה. השטח האדיר הזה הפך לימים לשטח שעליו יושבים הקיבוצים נערן, גלגל ונתיב הגדוד. אחת מנקודות הקצה של השטח היא אזור המאגר, אבל הטענה העקרונית של הווקף מתייחסת, כאמור, לשטח עצום של אלפי דונם. לוין טענה שלא ניתן לבנות את המאגר בשטח שנחשד להיות שטח השייך לווקף.

קוזניצוב ההמום הקשיב לטענות שמעודו לא שמע עליהן וניסה להבין מלוין האם נרשמה אי פעם האדמה על שם הווקף. לוין הסבירה שב-1967 פרצה מלחמת ששת הימים והיא לא מוצאת פסיקה חלוטה שקבעה מה יהיה גורל הקרקע עליה טען הווקף לבעלות. בין לוין לקוזניצוב לא הייתה מחלוקת על כך שבית המשפט הירדני בערכתו הנמוכה המתמחה בענייני הקדשות דתיים פסק כי השטח אינו שייך לווקף ושהאדמה הייתה רשומה מאז ששת הימים כאדמת מדינה. השאלה שבמחלוקת הייתה מה עושים עם הטענה הנגדית לגבי בעלות הווקף, שנשמעה בערעור אי אז בשנות השישים של המאה העשרים, ושככל הנראה מעולם לא בוררה באופן סופי.

לוין הציעה לקוזניצוב לנסוע לרבת עמון ולבדוק בעצמו בארכיון הירדני מה עלה בגורל טענתו של הווקף. אף על-פי שהרישום בטאבו קובע שהאדמה ישראלית ועל-אף ההכרעה בערכאה הראשונה בירדן, הניחה לוין שהדיון בערעור הסתיים בקביעה כי מדובר באדמת הווקף. אם התוצאה הייתה שונה, הניחה, ודאי הייתה מוצאת לדבר סימוכין ברישום כלשהו.

קוזניצוב לא תכנן לצאת למסע משל עצמו בגנזך הירדני, וניסה להסביר ללוין שאם טענת בעלות שאינה נתמכת במסמכים ואישורים דיה לעצור בנייה בשטח הרשום בטאבו על שם אחר - אין אזרח שיוכל אי פעם לסגור מרפסת. הטיעון הזה, משכנע ככל שיהיה, לא ממש נגע ללוין. עברו חודשיים ולוין החליטה, על דעת עצמה, לבצע בשטח "הכרזה". בוקר אחד, על-פי הוראה של לוין, הודבקו על קירות בתי עוג'א צווים בעברית, באנגלית ובערבית אשר הודיעו שחלקה 1 בגוש 32 שייכת למדינה וכל מי שיש לו תביעה על השטח מוזמן להתנגד. בדרך כלל מהלך כזה נעשה כשמבקשים להפקיע אדמה פרטית או כשיש ספק סביר לגבי זהות הבעלים, אבל ודאי לא כאשר קיים רישום ברור וחד-משמעי הקובע כי השטח שייך למדינה, כמו במקרה זה. תחת שרביטה של לוין התנהל העניין אחרת.

לא במפתיע, ויהיו שיטענו שעל-פי הזמנה, הגיע לאחר כשבועיים עו"ד מחמוד קרעין ובפיו הטענה כי השטח סביבות עוג'א שייך לווקף. מאותו רגע השתנו כללי המשחק: הדיון שהתנהל עד אותו יום בין קוזניצוב ללוין הפך למחלוקת משפטית בין מדינת ישראל לווקף. בעוד שבסיבוב הראשון ביקש קוזניצוב לראות בשטח אדמת מדינה וטען את טענותיו בפני לוין שהניחה כי האדמה היא אדמת הווקף, הרי שבסיבוב השני, כתוצאה ממהלך ההכרזה, קוזניצוב נדחק אל מחוץ לדיון ולוין היא שייצגה את מדינת ישראל בפני ועדת העררים אל מול דרישתו של קרעין להכיר בשטח כאדמת הווקף.

לצורך הכנת התיק ולקראת הדיון בערר פנתה לוין לפרופסור אהרון ליש, מומחה בעל שיעור קומה לדין המוסלמי, כדי לקבל ממנו חוות דעת מומחה שתעסוק בשאלת מעמד הקרקע. מעיון בפרוטוקול הדיון עולה כי לליש הועבר סכום של עשרים אלף ש"ח כדי לבחון את הסוגיה, לעיין במסמכים שהחזיקו אנשי הווקף ולמסור את מסקנתו בדבר החלקה ובעליה. אלא שמשהו מוזר קרה. פסק הדין של ועדת הערר ניתן מיד בסוף הדיון שהתנהל בתיק ביום 13.12.06, ואילו חוות הדעת, שהושקע בה ממון רב, הוגשה ביום 21.12.06. הנה כי כן, מפסק הדין ועד לקבלת חוות הדעת שליש טרח על הכנתה זמן רב, עברו בסך הכול שמונה ימים - ובכל זאת איש לא ביקש להמתין לה.

ניתן רק לשער שבשלב זה כבר הבינה לוין באיזה כיוון הולך המומחה מטעמה, ולא אצה לה הדרך לזרז את ליש להגיש את מסקנתו. חוות הדעת היקרה שבשלה ביקשה המדינה לפטור אותה מהוצאות משפט נעלמת מפסק הדין ואינה מוזכרת בו אפילו ברמז. מצויד בדפי חוות דעתו מ-2006 פניתי לליש לשיחה על המחקר שעשה לקראת הדיון בתיק הערר.