|
|
|
|
בחינה מחדש
|
|
|
שירות הביטחון הכללי נתקל בקשיים באבטחת שרי המדינה ואישים בכירים אחרים. מחסור חמור בכוח אדם. עד כדי כך חמור, שראש שרות שירות הביטחון הכללי, אבי דיכטר, פנה לפני כשבועיים לראש הממשלה, וביקשו לפתוח מחדש לדיון את רשימת האישים לביטחונם אחראי השב"כ.
רשימת האישים המאובטחים המצויה בתחום אחריות השב"כ כוללת את ראשי השלטון והדמוקרטיה בישראל, שפגיעה בהם עלולה לפגוע בדמוקרטיה. המדובר בראש הממשלה, שרים, יו"ר הכנסת ונשיא המדינה; בעלי תפקידים אלה בעבר, וקבוצה מצומצמת של אישים מאויימים, בהם, לדוגמא, ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט. אישי צבא מאובטחים על-ידי אנשי צבא.
המטלה הזו מעמיסה מאוד על שירות הביטחון הכללי, וגורמת למצב שבו שרות זה, האמור לעסוק בריגול, איסוף מודיעיני ופח"ע, הפך לחברת אבטחה גדולה. בחורינו המצויינים, ואין הדברים אמורים בלשון מליצה - המסכלים כמעט מדי יום פיגועים קשים - מוצאים עצמם אנוסים לשמור בפתח דלתו של שר או אישיות חשובה אחרת. וזה מצב לא בריא, שכן בהעדר כוח אדם בהיקף מספיק, למטרה זו, ועקב השינויים הקיצוניים בצורכי אבטחה, בא הדבר על-חשבון גריעה באבטחה של מקומות רגישים אחרים. המצוקה הזו מחייבת טיפול דחוף, שלא לומר בהול. לכן, כאמור, פנה ראש השב"כ אל שרון וביקשו לפעול בעניין.
נודע לי, כי ראש הממשלה פנה אל אלוף (במיל.) מאיר דגן, המשמש ראש הוועדה לענייני אבטחת אישית, וביקשו להציע אלטרנטיבות - כיצד להגן על אישי הציבור הרבים העלולים להיות נתונים לסיכון. נושא זה עלה בעבר מספר פעמים בקרב חברי הוועדה, שבה חברים פרופ' אסא כשר ויפה זילברשץ (סגנית דיקן הפקולטה למשפטים בבר-אילן). עתה מובא העניין לסיבוב נוסף של דיונים, ולאחריהם הכרעה. אחת האלטרנטיבות הנשקלות היא הקמת רשות ממלכתית לאבטחה. הצעה זו הועלתה על-ידי השופט (בדימ.) מאיר שמגר, אולם נושא זה לא קודם.
נקודה נוספת הראויה להארה, ולא בזכות, היא הבלגן החוגג בתחום זה גם כיום. נודע לי, כי גם כיום - למרות רצח יצחק רבין ולאחר רצח השר רחבעם זאבי - אין עדיין כללים ברורים, בהחלטה מחייבת של הממשלה, מיהם האישים שהגנתם מחוייבת על-ידי השב"כ או גורמים אחרים. הכללים לפיהם פועלים כיום נקבעו ב-1998 על-ידי ועדת נחום אדמוני (ראש המוסד לשעבר), אך לאלה יש רק מעמד של המלצות בלבד.
|
|
|
|
|
תשובות לא משכנעות
|
|
|
לפני מעט יותר משבועיים התקיים דיון בוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, בנושא ההיתרים שניתנו ב-2000 לביצוע האזנות סתר. הנתונים היבשים מלמדים, כי באותה שנה הוגשו על-ידי המשטרה 1773 בקשות לביצוע האזנות סתר ורק 4 מהן נדחו. נתון מדהים, המעלה חשש, שמא השופטים הפכו לחותמת גומי. ואין מדובר בשופטים זוטרים - הסמכות להתיר האזנת סתר נתונה רק בידי נשיאי בית משפט מחוזי או סגניהם.
נוכח עובדות אלה, והחשש הכבד, לפיו השופטים מתירים ביצוע האזנות ללא שיקול דעת אמיתי, זימן יו"ר ועדת החוקה של הכנסת, ח"כ אופיר פינס, את הנשיא אהרן ברק ואת הנהלת בתי המשפט. הוא ביקש תשובות משכנעות, כיצד קורה שרק 4 בקשות סורבו מתוך 1773. הרי לא יכול להיות שכל יתר הבקשות היו מוצדקות, ואין זה יאה שכל כך הרבה שופטים יתבטלו בפני חוקרי המשטרה ויהפכו חותמת גומי.
ההפתעה הבלתי נעימה, שאותה ואת משמעותה נאיר להלן, אירעה במהלך הדיון. מנהל הנהלת בתי המשפט, דן ארבל, והשופט (בדימ.) יעקב בזק - זה האחרון התבקש על-ידי הנשיא ברק והופיע כנציג המערכת השיפוטית - אמרו בדיון, כי הסטטיסטיקה המוצגת אינה משקפת את העובדות כהווייתן. לטענתם, בקשות רבות שמוגשות נמשכות על-ידי גורמי החקירה, ללא תיעוד, לאחר שמובהר לחוקרים כי הן אינן מוצדקות, ואלה אינן נרשמות ואינן נכללות בסטטיסטיקה. לכן, אמרו, הסטטיסטיקה מלמדת רק על 4 בקשות שסורבו ב-2000, בעוד שרבות נוספות סורבו לכאורה.
יש לזכור, כי גירסה זו הוצגה על-מנת להסביר ולהגן על השופטים - כאילו הם אינם חותמת גומי. ואולם, יחד עם זאת, חשפו השופטים, שלא בטובתם, תופעה בלתי חוקית לכאורה להם הם גם אחראים. וכאן טמון העוקץ הבעייתי, אותו אני בא להאיר.
חוק האזנת סתר, התשל"ט-1979 מחייב דיווח, אחת לשנה, אל השר לביטחון פנים ולכנסת. החוק מחייב פירוט הבקשות שהוגשו וההאזנות שבוצעו. המחוקק ביקש להבטיח, ומראש, שלא ייעשה שימוש לרעה בכוח המשרה, לחדירה כל כך קשה ובוטה לצינעת הפרט, ולכן התיר רק לנשיאים ולסגניהם ליתן היתרים להאזנות סתר. לכן ביקש המחוקק כאמור לקבל דיווח. מאליו מובן, שהמחוקק התכוון לדיווח נכון ומדוייק - כמה בקשות הוגשו ו/או סורבו.
והנה מתברר, כי השופטים, הנהלת בתי המשפט, וגם גורמי החקירה, עשו יד אחת כדי לתעתע בציבור. כאשר לא תיעדו - הרי כך הודיעו בכנסת דן ארבל ויעקב בזק - את כל יתר הבקשות, שסורבו על-ידי השופטים. משמעות הדבר: מערכת בתי המשפט הפעילה ו/או היתה שותפה במשך זמן רב מאוד להקמת מערכת דיווחים חסרים, שלא לומר כוזבים, בנושא האזנות הסתר בישראל, הנעשות ו/או מבוקשות במסגרת החוק. וזו תופעה חמורה ביותר, המחייבת בדיקה והסקת מסקנות - מי בילף, מי טייח, ומי העז למסור דיווחים בלתי נכונים לכנסת ישראל.
נקודה זו - מעורבותם של בתי המשפט עצמם במסירת דיווחים בלתי נכונים, "נקלטה" גם במערכת המשפטית. השופטים הנכבדים הבינו אולי, כי הם נושאים באחריות לדיווחים מטעים. לכן החלו חלק מבתי המשפט המחוזיים לתקן את המעוות, ולערוך רישומים של כל אותן בקשות המסורבות בעל-פה.
מהנהלת בתי המשפט נמסר בתגובה: מידע שהוצג [בכנסת, י.י.] אינו משקף את התמונה במלואה מאחר ואינו מציג את מספר הבקשות שנמשכו על-ידי המשטרה. השופטים עצמם אינם אחראים ואין זה מתפקידם להעביר את המידע הסטטיסטי. לאחרונה הוחל בבתי המשפט המחוזיים השונים ברישום הבקשות שנמשכו, וזאת מתוך כוונה להציג את התמונה הנכונה במלואה.
עד כאן התגובה.
נושא זה יבוא אולי על תיקונו. כך לפחות עולה מתגובת הנהלת בתי המשפט, המגלה כי לאחרונה הוחל ברישום של הבקשות הנמשכות. אחרי הכל, מדובר באנשים/שופטים רציניים, שיפעלו לתיקון המצב. אלא שבכל זאת נותרה שאלה: מה היו המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט עושים עם מישהו שהיה מגיש דיווחים כוזבים ליועץ המשפטי לממשלה, לכנסת, לשר לביטחון פנים ולמעשה לציבור כולו.
|
|
|
|
|
איתן, מעגלים.
|
|
|
ח"כ מיכאל איתן סגר השבוע מעגל.
מליאת הכנסת אישרה ביום ג' (4.12.01), בקריאה שניה ושלישית, תיקון חדש לחוק העונשין, המתיר לכל מאן דבעי לפרסם ידיעה שתוכנה הוגדר "סודי", ובתנאי שהפרסום אינו פוגע בביטחון המדינה.
את התיקון לחוק העונשין הגיש ח"כ מיכאל איתן ב-1999, בעקבות פרשת אבישי רביב: ח"כ איתן ביקש אז לפרסם פרוטוקול של דיון בפרקליטות, שעסק בשאלת העמדתו לדין של אבישי רביב. הפרסום נאסר אז על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, בתואנה כי מדובר במסמך הנושא את הכותרת "סודי", ועל כן, נימק, פרסומו אסור.
רובינשטיין טען, כי די בכך שמסמך הוגדר "סודי" (ובכלל לא משנה אם המסמך הוגדר סודי על-ידי איש ביטחון שהוסמך לכך או על-ידי פקיד שביקש להטיל איפול על מכתב המצביע על כשליו), כדי להכניסו למסגרת האיסורים בחוק. טיעון שהיה ועודו מופרך, מכל וכל.
רובינשטיין הזהיר אז, כי פרסום תוכן המסמך עלול לגרור העמדה לדין של המפרסם. רובינשטיין הסתמך אז על סעיף 113(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, הקובע עונש מאסר של עד 15 שנים למי שמוסר ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך.
ואכן, בגלל עמדתו של רובינשטיין נמנעו כלי התקשורת, ובהם ערוץ 2 שעמד לשדר זאת בתוכנית "משעל חם", וגם חברי כנסת, מפרסום תוכן המסמך, שהעיד על פעולות פסולות מצד אנשי הפרקליטות - שנמנעו מלהעמיד לדין את רביב משיקולים זרים.
הפרסום המסויים של מסמך רביב הותר בנובמבר 1999, בעקבות עתירה שהגיש כותב שורות אלה לבית המשפט העליון [בג"צ 7748/99]. בית המשפט נזף אז ביועץ המשפטי לממשלה, על שיקוליו הפסולים ועל התערבותו הפסולה. השופטים טענו, כי תוכן המסמך חושף ופוגע אולי בפרקליטות, אך לא בביטחון המדינה.
ח"כ איתן לא הסתפק אז בפסיקת בית המשפט העליון. הוא יודע היטב, כי מטוטלת זו נעה באותו מקרה ופסקה בזכות הפרסום, ופעם אחרת יכול בית המשפט להיות נחמד אל היועץ המשפטי לממשלה ודווקא להגן על עמדתו. לכן פעל איתן לתיקון המעוות, בדרך של חקיקה.
התיקון החדש שקיבלה הכנסת, מגביל מפורשות פרסום, אך זאת רק אם מדובר בפרסום העלול באופן ממשי לפגוע בביטחון המדינה. כל יתר המסמכים, גם כאלה שהוגדרו סודיים - ואין בהם סודות שפרסומם עלול לפגוע בביטחון המדינה, כל אלה מותרים עתה בפרסום, על אפו וחמתו של היועץ. בכך סגר ח"כ איתן מעגל נוסף, בזכות חופש הביטוי.
|
|