חי איתן עם הוריו, בעיר איטלקית,
עד לַיּוֹם שחרב עולמו לתמיד.
יום פגרה, של חופשה, עם אחִיו והוריו,
העפילו להר הנישא ונשגב.
קרונית הרכבל המתה מאדם,
עוד קמעא והגיעו למחוז יעדם.
אז אירע האסון, בזכרון הוא נחקק
כמו מעשה "אשקא דריספק"¹:
בין קרון לבין כבל, פקעה בּוֹרְגָּנִית
וצנח הקרון לתהום קטלנית.
מהוריו, כמו י"ד נוסעי הקרונית
רק איתן הפעוט שנותר לפליט.

יתום הוא פעוט, אך איננו גלמוד
הן דודים ודודות וסבים לחמוּד,
אפפוהו בחום, את נִיצוֹל האסון
להיות כהוריו לי, הביעו רצון.

מחד - בו חפצה הדודה ושמה איה,
אחות של האב, הדרה באיטליה,
מאידך - בו חפצוּ, צד אמו, היא הז"ל,
סבים ודודים, ישראלים, במזל.

"טובת הפעוט", כך הביעו כולם,
תהיה במיטב, אם יהיה משמורתם.
פסיקה ראשונית, בית משפט איטלקי:
דודתו תהיה אפוטרופוס חוקי.

וכמו-כן, עם אגף משפחתו השנייה
יהיו נקבעים הסדרי- ראיה.
דע-עקא, למימוש ההסדר המוצע,
מפרידים ים-תיכון ושלוש שעות טיסה.

חלפו השבועות, להסדר הקבוע,
לא יכול עוד הסב להכיל געגוע,
לאיטליה יצא לממש זכות-רְאִיָּה,
עם הנכד יצא ליום כיף - שהיה
מתארך, נזעקה דודתו, מדוע לא שב?
ומצאה שפרח הנכדון עם הסב,
וביום המחרת כבר צוטט הוא מצהיר:
מכורתי הנה כאן, בפתח-תקווה העיר;
לא אלך בניכר, זהו דבר רצוני:
בכאן לחיות, עם זקנתי וזקני.

דילמה עומדת בפני בית הדין:
הסדרי ראיה אין על פרק עומדין,
איטליה היא תחום המושב של הילד
כאן הוא רק טעם ביקורים של מולדת.

ישבו וידונו חרטומי דין עליון
בכאן וּבְשָׁם יטכסו פתרון.
פתרונות לרצון שני הצדדים
נראה שיהיו כבר מראש אבודים.

נראה לי ברור, שלא כאן מקומו
של פתרון המוכר כ"משפט של שלמה":
(דילמה הרי היא צרה בלי מוצא,
יגזורו הילד, בקו המחצה,
וכל צד יקבל לרשותו המלאה
המחצית שתהא רצונו משביעה).

על-פי הנהוג - טובתו של הילד
קודמת לכל שנטען כמשאלת.
מכל פתרון, המוכר מתמיד,
יצא רק איתן הקטן - כמפסיד.