נזהרת במלכות

הספרים הזרוקים בחלל החדר
זועקים אלי:
אינך נזהרת במלכות.
הדפים הנערמים בחוסר סדר
על השולחן העליון
על השולחן התחתון
צועקים בצרידות:
אינך נזהרת במלכות.
המרצפות שבקושי מראות את פניהן
לוחשות מבעד לשקיות:
אינך נזהרת במלכות.
הבגדים המפוזרים בכל מקום
אומרים לי בחומרה:
אינך נזהרת במלכות.

ואני, מלכה בפוטנציה,
מתעוררת כל בוקר בכבדות
אל גוף שאיני רואה בו מלכות
אל לבושים שאיני רואה בהם מלכות
אל חדרים שאיני רואה בהם מלכות

יראת מותם של בני אהרון
שלא נזהרו במלכות
מרעידה את לבי

חופרת בנבכי נשמתי
למצוא ניצוצות מלכות שאבדו
איני יודעת כיצד
לגלות את הניצוצות הללו
בתוך הספרים הזרוקים
הדפים הנערמים
הבגדים המבוישים
המרצפות המעומעמות
האנשים שברחוב

מבקשת עזרה
מתפללת
מתחננת

הקול בתוכי אומר לי:
"ביתו של אדם הוא היכלו
היכל - אותיות הכלי"

והיכלי שלי נטוש, חרב,
השכינה שגלתה ממנו
לוטשת בי עיניים נוזפות
ורגש האשם שמכרסם בי
מוסיף קליפה על קליפה
מכביד את לבי כמשקולת חלודה
ערמות של כאבים אבודים
מתקהלות בכל פינה בחדר
מבריחות אותי אל יפי הפריחה שבחוץ
אל ניחוח שכחת האביב
חנויות הקניונים

וכשאני חוזרת אל שממת החדר העלוב
מכים בי צחנת העיוורון
טיפשות השכחה
אבל העבר

ובידיים רועדות
אני מתחילה לקלף את קליפותי
מעל הבשר הדואב
קליפה אחר קליפה
חופרת שכבות במדמנת הזיכרון
חוסמת כאב
פותחת ערוצי צמיחה

אל עתיד חדש
אל חירות מלבלבת
אל ניצחון הרוח על החומר.