הִשְׁתּוֹמְמוּת

היה זמן ששמחתי בנפול אויבַי
אף הלכתי מפעם לפעם לִראות
איך הם מושפלים וסובלים סוף-סוף
אחרי ששָׁנִים מֵררוּ את חיי

ולא פעם שמחתי למעלה מזאת
כשראיתי אותם מוּרדים לבור
בגוש זה-וזה חלקה זו-וזאת
גם אם הורדו לַטובה בחלקות

גם אם הורדו בטקסי-כבוד
כיאה לכול בעלֵי השׂררה
גם אם סרחו בסופו של דבר
בפרהסיה אחרי שסרחו בחשאי

וגם אם רק הורדו לְרַיֵּר
בכיסא-גלגלים הטוב ביותר
מעֶרֶשׂ-דְּוַי מפואר ביותר
חשתי סיפוק סביר ביותר

אבל בעשרות חילופי העונות
שבהן ראיתי איך צֶדֶק-טִבְעִי
מתקן את מה שעיוֶות הדין
הפכתי אדיש לאותם מראות

וגרוע מזאת גרוע מזאת
הופיעו אצלי סימנים ראשונים
של רחמים על אותם אויבים
שפעם קיללתי במיטב הקללות

ואני שואל כאן אֶתְכֶם יְדִידֵי-נַפְשִׁי
איך ייתכן שאני מרחם
כשעוד לא חלף דור או אפילו חצי
על מבקשֵי-נפשי הנ"ל ההם?!