הזקנה מ-בית חולים, מהמיטה במסדרון,
לִפני שחלתה,
לטלוויזיה ולחדשות, הייתה ממש מְכורה.
האזינה לרדיו וקראה,
בכל בוקר את כל הטורים בעיתון.
עכשיו היא שוכבת במיטה ובוהה בתקרה,
ונזכרת בגעגועים, במאה שעברה.
היא ראתה, בבית החולים, את המצוקה מסביב,
וחשבה לְתוּמה - שאין כסף - ואין תקציב.
זה מאוד משפיל, ואפילו מעליב,
קיץ עבר, סתיו וחורף ועכשיו כבר האביב.
כל ההבטחות, לפני הבחירות,
נמוגו, התמוססו, בְּיַם של מלחמות.
היא הפנימה באכזבה, ש- קואליציה היא מילה גסה,
היא יודעת, ש- אֵתנן, נותנים, לאו-דווקא לפרוצה.
היא מבינה כי קברניטי המדינה, עושים שקר בנפשם,
וכי, עיקר תוחלתם ותקוותם, להישאר צמודים לכיסאם.
אבל, היום, כשקלטה, כי מוכנים לסַכּן חולים,
בגלל קברים,
בגלל מתים לא מזוהים,
בגלל החלטות של רבנים.
וכי גם שׂרים, בעלי מוסר - חכמים וישרים,
הצטרפו למצעד האיוולת, מצטדקים ומבוישים;
היא סובבה את הראש לקיר, לא רצתה לקבל אורחים,
לא צִפּתה, בשביב תקווה, לביקור רופאים.
במאה שעברה, היא הייתה מורה למולדת, לתנ"ך ולדברי הימים.
הנחילה את אהבת הארץ ואת מורשת ישראל, לדורות של תלמידים.
היא מכירה את כל המשעולים בארץ, את כל החורבות ובתי הכנסת העתיקים,
את כל אתרי הקרבות, את דרך המלך ואת תולדות היהודים,
את מסעות הצלב הנוצרים, האלילים הפאגאנים וקיצוניות המוסלמים.
את מבנה הערים והשרידים
הבנויים
בשכבות - שנים על שנים,
תילים על תילים.
היא יודעת, כי אם יחפרו עמוק-עמוק, בכל אתר ובכל תֵל,
לאורכה ולרוחבה של ארץ הקודש - הארץ המובטחת - ארץ ישראל;
ואם ירצו למצוא מקום, שלא קבור בו אף אדם,
יצטרכו להעתיק את המדינה, רחוק-רחוק לתוך הים.
ובינתיים גוברים התסכול והייאוש, גוברת המבוכה,
לאן נישא את הבושה.
ומי ישמע, אם נצעק כולנו בקול גדול ונצא לרחובות,
מי סופר אותנו בכלל, עד ששוב יגיעו – פעמי בחירות.
ושוב נראה את כל שלטי החוצות, את כל ההבטחות,
את כל השקרים ואת כל התרמיות.
ואף אחד לא יכתוב בשלט קטן על הקיר - את האמת,
המצפון נעלם, השכל נרדם, היושר מת.
