גן מאיר בתל אביב - אוגוסט 2010

זה קרה בשבילי גן מאיר
במוצ"ש, כשהקודש מפנה מקומו לחול.
בחום אוגוסט, בערב בהיר,
כשהשמיים השחירו את צבעם הכחול.

הנה, זכינו אנחנו, זקני העיר
הנשענים על מקלות, עת ערב,
שקם לנו דור המשך, נמרץ וצעיר
הקורא לשר ישי: הרף!

לפתע, שוב עצמותינו תאמרנה שירה!
דווקא בימים שארץ זו נאנחת,
שהכל נראה לנו כל-כך נורא
והנה קרתה לנו שעה של נחת.

מסביבנו ילדים, חומים ושחורים,
לבנים, צהובים, כל צבעי המים,
הכרנום בעודם תינוקות שברירים
וכעת הם מגורשים, מאתיים ועוד מאתיים.

והם, בהדר מוצאם,
בפחד ורעד סבבונו.
לא ניתן שיגרשו אותם
מן המולדת החדשה שבה האמינו.

וילדות שמטיילות פה לנוכח אורות הכרך,
בין עצי הגן, בין ערביים,
תדענה שאין זה חשוב "מי שבירך"
עבורן "הטיול" לא נגמר בינתיים.

והעיר הגדולה, שכבר לא צעירה,
תעשה את המוטל עליה,
תתנשא אל מול קודשי הסערה
ותשמור על כל ילדיה.

וגם אם מזקנה ומחולשה
אנחנו את ראשינו נצניח אל ברך,
הילדים האלו יקרבו בלחישה
ויאמרו: כל הכבוד! תודה, שלא עצרתם בדרך!

ונזכור תמיד, מבין כל הגנים,
את מעמד גן מאיר,
שבו האהבה פרחה, גם בלי שר הפנים,
וגם בלי האבא של יאיר
(ותיזכר לטובה שרה
שידעה להבדיל בין טוב לרע).

וגם אם אלוהים לא מתגייס עבורם
אין שום כוח אשר יעקרם.