מה זֹאת אהבה

יום תשעה באב הוא יום לחשבון נפש לאומי, ולא רק דתי. יום חורבן בית המקדש הוא גם יום אובדן העצמאות והריבונות לפני 1943 שנים, והוא גם יום תזכורת לאי-השבתן לידינו, גם כאשר קיימת מדינת ישראל - מדינת היהודים - עצמאית לכאורה.

הידד! הידיעה באתר "אנדיור" על כך שאימוני הריצה הקבוצתיים בימי שלישי חוזרים לחוף הים שימחה אותי מאוד. האימונים הללו זכורים לי לטובה משנה שעברה. אבל... אופס... חבל... אחמיץ את האימון הראשון, משום שהוא "נופל" על תשעה באב, ואני כמובן צמה.

מקובל לחשוב כי האירועים שהובילו לחורבן בית המקדש החלו בי"ז בתמוז של אותה שנה והסתיימו בחורבנו בתשעה באב. ובכן, אם לדייק מבחינה היסטורית ההתקפה הרומאית על ירושלים חודשה כבר בסביבות פסח, ומלחמות האחים בירושלים התנהלו כבר שנים לפני כן. בנוסף, בית המקדש השני חרב ביום עשרה באב, אבל מאחר שבית המקדש הראשון חרב ביום שבעה באב (עיין ספר מלכים ב כה ח), קבעה מסורת חז"ל את יום האבל ביניהם בתשעה באב.

היום, יום שלישי, ט' באב תשע"ג, אנו אבלים על חורבן הבית. לא פעמיים נחרב בית המקדש, כמקובל לחשוב, אלא שלוש פעמים. בשלישית היה זה הבית הלאומי כולו. לראשונה בשנת 586 לפנה"ס כאשר נבוכדנצר כבש את ירושלים, והשני בשנת 70 לספירה, כאשר עשה זאת טיטוס. לאחר שני אסונות אלה, שאין כבד מהם, לא סר הגורל היהודי מלהכות בעם ישראל.

משטרת ישראל מונעת ממתפללים יהודים לעלות להר הבית ולסייר בו. זאת, למרות שהיום מציינים בעם היהודי את תשעה באב, יום חורבן בתי המקדש ששכנו בהר הבית.