כשראיתי אותו לראשונה רוכב על אופניו, בחור חדש בעיר נתניה, הוא חבש לראשו כובע ברט כחול מעל תלתלים שחורים שגלשו על מצחו. הוא היה מסופר למשעי. היה זה באמצע שנות החמישים. הכיפה עדיין לא שלטה בכיפה. בשבת חבש מגבעת אפורה.
את הברט אט-אט החליפה הכיפה הסרוגה, ששינתה פניה מתקופה לתקופה ומעשור לעשור: גווניה השונים, דוגמאות שנסרגו לתפארתה וגדליה על-פי בחירת חובשיה.
חובשי הכיפות הסרוגות, הכיפות הברסלביות, הכיפות השחורות הסרוגות, הכל על-פי הצהרה של ההשתייכות הפוליטית. וזאת להבדיל מכיפות הקטיפה השחורות, שבהן מתהדרים חסידים וליטאים, שאפילו בינם לבין עצמם יש הבדלים סמויים.
כובעי קסקט חבש בילדותו בקלויזנבורג שבהונגריה (היום רומניה), בתמונות משם כך הוא נראה, והוא ילד יפה והקסקט מחמיא לו. כשעלה ארצה בגיל שש-עשרה, החליפו בברט כי כך היה באופנה כאן, והוא רצה להתערות ולהיות כמו כולם. הוא לא רצה להנציח על ראשו את הגלות ממנה בא. הוא היה אדם אופנתי, לבוש בהידור לפי צו האופנה, לעולם לא היה היפי מרושל.
כשהחל לנסוע לחוץ לארץ רכש כובעי קסקט, צמריים, משובצים באפור ובשחור לחורף. לבן קל אוורירי לקיץ, כמנהג המקום. במיוחד כדי לא להתבלט ולהזדהות כיהודי חובש כיפה. להיטמע בין ההמון ליתר ביטחון. מפני האנטישמים למיניהם שמעולם לא פסו מן העולם. והוא הרי חווה על בשרו את מעלליהם מאז היותו ילד ועד עלייתו ארצה. שם בגטאות ובמחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, כילד בן עשר עם אחותו התאומה, בידיו של ד"ר מנגלה הידוע לשימצה בניסוייו בילדים התאומים.
זהו סיפורו של כובע הקסקט הלבן שבעליו איננו עוד איתנו כאן. בחנוכה תשע"א מלאו י"ד שנים לפטירתו. מנשה לורנצי ז"ל.
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
