בשבת הזו יקראו בבית הכנסת את שירת הים. נאמר שמי שקורא את שירת הים כל בוקר בשמחה ובהתלהבות, נמחלים לו העוונות שהיה צריך לתקן אותו היום. אני מנסה להתקין את עצמי לקראת השבת הזו, להיות מוכנה לכניסת האור אל כל נבכי נשמתי.
כשקוראים בשבת בבית הכנסת את התורה, אני חשה את שירת המלאכים. זו התרוממות רוח שקשה לתארה. כולנו לובשים לבן, והשכינה שורה עלינו. כך כנראה חשו בני ישראל על הר סיני, כשניתנה להם התורה.
אמנם, נאמר שהתורה ניתנה לנו, אבל לא נאמר שקיבלנו אותה. לכן, כנראה, שכחו בני ישראל זמן קצר כל כך לאחר קבלת התורה את התרוממות הרוח והחלו להתלונן. וכל מי שמתלונן מנתק את עצמו אוטומטית מן האור. לכן, כנראה,חלק מן התגובות על מאמרי מלאות בשנאה גדולה כל כך. לעתים, כשקראתי חלק מן התגובות, שמחתי על כי איני כותבת את הרשימות הללו בימי הביניים, שכן ייתכן שאז היו מעלים אותי על המוקד בעוון "כישוף". חשבתי שבמאה העשרים ואחת אנשים יהיו קצת יותר פתוחים וסובלניים לדעות וחוויות של אנשים אחרים, אבל כנראה טעיתי.
נאמר כי בתי המקדש חרבו בעוון שנאת חינם, וכנראה לא למדנו כלום. השנאה חוגגת כאן, על כל גבעה ותחת כל עץ רענן. כל עיתון הוא הוכחה חותכת לכך, וכל דיון בכנסת הוא עדות מרשיעה.
השנאה התהומית הזו היא שהבריחה אותי בזמנו מן הארץ ומהתרבות היהודית. למרות שגדלתי על ברכי התנ"כ ולמדתי בעל פה, ובאהבה רבה, פרקים נבחרים ממנו, מצאתי את עצמי באשראם הודי מתפללת בסנסקריט, כואבת את כאב השפה העברית הנשכחת.
רק כשהגעתי לקבלה הבנתי מה שחשתי קודם באורח אינטואיטיבי - את גדולתה הנפלאה של השפה העברית. למדתי כי השפה העברית היא שפה אוניברסלית, שפת היקום. השפה העברית אינה נחלתו של העם היהודי בלבד, אלא נחלתה של כל האנושות. היא קרויה "עברית" כי בכוחה להעביר אותנו ממצב מודעות אחד למשנהו, מיקום אחד ליקום שני.
אנו, ברי המזל, שנולדו בארץ ושלמדו את השפה בבתי ספר באורח חילוני חסר כל רוחניות וקדושה, אין אנו יודעים להעריך את כוחה של השפה. הכוח הזה גם אינו מופעל כאשר כותבים בו דברים שליליים. צריך לדעת להפעיל את האותיות כדי שתפעלנה את פעולתן, ואת זה בדיוק עושים בקבלה.
ישבתי במקדש באשראם, ברגליים משוכלות, ולבי בכה. בארץ השתוללה האינתפאדה, הייתה לי שם משפחה, ואני יושבת כאן מנותקת מהכל, מנסה לשכוח, מנסה למצוא שלווה, ואיני מוצאת. השפה שאני אוהבת כל כך אינה מוערכת כאן, איש אינו מדבר פה על התרבות היהודית, למרות שכמעט כל באי האשראם וכל הנזירים היו במקורם יהודים, אך מארצות זרות, לא מישראל. בעיקר אמריקנים.
רובם אמרו לי שכשבאו לאשראם הרגישו ש"באו הביתה", אני לא הרגשתי כך. הרגשתי כיונה במעי הדג. רק כשהגעתי לקבלה הרגשתי ש"הגעתי הביתה". שכאן אני מקבלת גושפנתא רשמית לדברים שידעתי ולא העזתי להעלות על דל שפתי, פן יוקיעו ויחרימו אותי.
בסופו של דבר חזרתי ארצה, לאחר שהבנתי שאת השלום עלי לחפש בתוך לבי, ולא בארצות זרות. שעלי לחפש את האור ולחלק אותו לאחר שאמצא אותו, בכלים שהקדוש ברוך הוא נתן בידי, כפי שכתבתי פעם:
שְׁלִיחוּת
אַל תָּנִיחִי לַכָּזָב לְתַעְתֵּעַ
שֶׁלְּחִי תְּשׁוּקוֹתֶיךָ לָאָרֶץ זָהֳרֵךְ
מְחַכָּה
בְּכִלְיוֹן יָמִים.
צָרִיךְ לָדַעַת רוּחַ מִלִּים
בַּאֲשֶׁר תַּחְמֹק מִמֵּךְ.
וְלוּ הֲבָרָה אַחַת.
ידעתי שאסור לי לחשוב שמשהו בעולם הזה הוא שלי, ואם נתן לי הבורא כישרון כתיבה, עלי לחלוק באמצעותו את האור. כל אחד אמור לחלק את האור עם הכישרון שנתן לו הבורא, ושום כישרון אינו נופל מרעהו.
סנדלר העושה את עבודתו באהבה ובשמחה ובנאמנות עובד את הבורא הרבה יותר ממשורר או סופר השקוע באגו שלו. כמשוררת, הבנתי שעלי למזער את האגו שלי ככל האפשר ולמקד את תשומת הלב בקורא. שאם ארצה להיות נאמנה לשליחות, עלי להיות ככל האפשר צינור לאור. המלאכה קשה, אך זו מלחמה לחיים ולמוות, כל רגע, כל שניה. ומי שנלחם, כבר ניצח. מי שנכשל הוא מי שהפסיק לנסות.
ברכות אור ואהבה
אורנה
