במוזאון השואה האמריקני שבוושינגטון מונצחים, בין היתר, סיפורי גבורתם העילאית של חסידים ורבנים, שנמנו עם אסירי הגטאות ומחנות הריכוז מהעיירות של מזרח-אירופה, ושחרף מצוקתם הגדולה לא הרימו לרגע ידיים. סיפורים אלה הונצחו בידיה האמונות של חוקרת השואה, יפה אליאך, פרופסור להיסטוריה מברוקלין קולג' בניו-יורק, אוד מוצל מאש בעצמה, ושלזכותה אף נזקפת הקמתו של "מגדל החיים" במוזאון השואה הראשון בארה"ב, שבו הונצחו תמונות וקטעי-חיים מהשטעטל.
ההיסטוריון והעיתונאי
גד נחשון מניו-יורק, עורך ה"ג'ואיש פוסט" בארה"ב, התחקה באחרונה אחר מחקרה הייחודי של פרופ' אליאך. הדברים אמורים בסיפורים מרתקים ועוצרי-נשימה מפיהם של שורדי המחנות, הנסובים סביב שמירתם הקפדנית של מצוות התורה וערכי המוסר התורני גם במעמקי גיא הצלמוות של התופת הנאצית.
רוח-תקווה
ממחקרה של פרופ' אליאך עולה בבירור כי החגים היהודיים נחשבו בקרב אסירי המחנות התורניים למאורע מיוחד ומלכד ביניהם, והם גם אלה שהפיחו בהם רוח- תקווה לעתיד. מסתבר שבדרך-לא-דרך עלה בידי האסירים לחשב את המועד המדויק של ימי החג היהודי. אסירים אחדים אף הצליחו בתוך כך להציל מבין חפציהם היקרים ביותר גם לוח-שנה עברי, והיו אסירים שמזלם אומנם לא שפר עליהם, אבל הצליחו בכל זאת לחבר לוחות מן הזיכרון, בעוד אסירים אחרים סמכו בתוך כך על חישוב פשטני של הירח.
על-פי מחקרה של פרופ' אליאך, הנסמך על עדות ניצולים ועדי-ראייה, הרי שבמערכת הענקית של מחנות הריכוז ייחדו לעצמם האסירים החסידים רגעים מן המציאות המעוותת, תוך שהם מקדשים אותם. מעשה זה סייע בידם להיאחז בקרקע המציאות שקדמה לימי המלחמה וליצור קשר עם העתיד, בתקווה שאפילו הם, העבדים בני התקופה המודרנית, הכלואים במחנות, יזכו בסופו של דבר לשמוע את פעמי המשיח, תוך חלום שיום אכן יבוא ומלחמת העולם השנייה תגיע סוף-סוף לקיצה בסיעתא דשמייא.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
