כאשר מהלכים בסמטאות מאה שערים, אין צורך לדבר לקירות. הקירות מדברים אלינו...

כל מי שנכנס לסודותיה של שכונת מאה שערים בירושלים נחשף בבת אחת לקירות השופעים בפשקווילים. מתברר, שהמודעות על הקירות (ה"פשקווילים") הן דרך התקשורת של החברה החרדית. הכול תוסס, הכול מבעבע... דברים ברומו של עולם מגיעים בלשון שווה לכל נפש ולכל עוברי אורח הנקלעים לשכונה. כאן אנו מוצאים את הנושאים המעסיקים את הציבור החרדי ומובן, מנשרים בשם רבני מאה שערים שיש בהם מוטיבים של מוסר ושל תוכחה: הוקעה של תופעות פסולות בעיני קבוצות שונות בעדה החרדית, לפעמים קבוצות שוליים בחברה החרדית עצמה.

פשקווילים הם דרך ליצור תקשורת, מילים שמחפשות לבבות קשובים. לנו המשוררים יש עניין להבין את הצופן של דרך תקשורת זו: יזמנו בעבר אירוע במוזאון חצר היישוב הישן, שבו חברו אגודת הסופרים העברים והנהלת המויאון לשירי מחאה חברתיים של משוררות ומשוררים, בצד הצגת תערוכה של פשקווילים מאוסף המוזאון. האירוע נפתח בדברים של הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים ואורה פיקל-צברי, אוצרת המוזאון.

הפשקוויל הוא מודעת רחוב, וזה סוג של עיתון קיר, ששימש מאז התקופה הקדומה אמצעי ליחידים ולקבוצות. באמצעות הפשקוויל ניתן היה לשים ללעג דמויות הנחשבות לבעלות סמכות ולקרוא תיגר על החברה ועל מנהיגיה. הפשקווילים מגיבים בדרך כלל על אירועים אקטואליים. בירושלים הם שימשו (ועדיין משמשים) כלי ניגוח בידי קבוצות קנאים חרדיות נגד הממסד הציוני. לא פעם שואלים בזכות מה עומדים הקירות העתיקים של שכונת מאה שערים, וכנראה שהם עומדים בזכות הפשקווילים המחזיקים את קירותיהם...

על כך נכתבו השירים שלנו על תופעת הפשקווילים. שירו של בלפור חקק:

פשקווילים במאה שערים/ בלפור חקק


הֵם כּוֹתְבִים עַל סִדְקֵי הַקִּירוֹת

עֲרֵמוֹת שֶׁל מִלִּים צְפוּפוֹת שְׁחוֹרוֹת

שִׁכְבָה עֶלְיוֹנָה עַל גַּבֵּי שִׁכְבָה תַּחְתּוֹנָה

אֵשׁ שְׁחוֹרָה עַל גַּבֵּי אֵשׁ לְבָנָה.


הֵם כּוֹתְבִים בְּמוֹרַד יֵאוּשָׁם מְגִלּוֹת זַעַם

מְשַׁלְהֲבִים עֲצָרוֹת וְתַעֲנִיּוֹת, זַעֲקוֹת שָׁמַיִם וְרַעַם

מְמַלְּאִים בְּדִבְרִיהֶם כִּכָּרוֹת לְאוֹר הַיּוֹם

מִתַּחַת לִפְסוּקֵיהֶם מִתְנוֹסֵס הֵיכַל הַחֲלוֹם.


בַּעֲלֵי הַקֻּלְמוּס כּוֹתְבִים בְּאִשָּׁם פַּשְׁקְוִיל בּוֹעֵר

מְצָרְפִים אוֹר נֶחֱנָק לְאוֹר גָּנוּז לְאוֹר מְסַנְוֵר.

כַּאֲשֶׁר הַפַּשְׁקְוִילִים נִבְקָעִים נִסְדָקִים נִפְרָמִים

רוֹאִים עִיֵּי רֶמֶץ, מִצְמוּץ רְשָׁפִים עֲמוּמִים.


הֵם כּוֹתְבִים פַּשְׁקְווִילֵי פְּסוּקִים עַל הַקִּירוֹת

חֲרָמוֹת, פִּסְקֵי דִּין, פּוּלְסָא דְּנוּרָא וְאַזְהָרוֹת.

כּוֹתְבִים בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר אֶת קוֹל הַתּוֹר

וּבְעָמְדָם עַל הַתֵּיבָה יַגִּידוּ צַדִּיקֵי הַדּוֹר:


בִּזְכוּת הַפַּשְׁקְוִוילִים, הַדֶּבֶק הַחַם וְהַתְּהִלִּים

הַקִּירוֹת הַמָּטִים אֵינָם נוֹפְלִים.

מתברר, שהפשקווילים חושפים חברה ואנשים וזמנים. הפשקווילים מילאו את קירות השכונות החרדיות כבר מסוף המאה התשע עשרה. אכן עושר הטקסטים בתערוכה מגלה שלכל פשקוויל יש דיבורים ברעד ובחיל. ניסיון להתוות דרך ושביל. דרך הקריאות הקדושות והנרגשות בפשקווילים לאורך שנים ניתן לגלות כמה חיים היו בהם: אין אלה טקסטים יבשים אלא תכנים שפונים ללבבות. יש בהם נושאים מגוונים: הפשקווילים סיפקו חדשות, ביטאו מחלוקות - ואפשר באמצעותם למצוא השתקפות של חברה והלכי הרוח שבה, את תולדות היישוב היהודי בירושלים, את המחלוקות והדעות באותם ימים.

ועל כך שירו של הרצל חקק:

סודם של הפשקווילים/ הרצל חקק


זֶה הַזְּמָן לִכְתֹּב בְּרֹאש חוּצוֹת,

לָשׁוּב לְאוֹתָם פַּשְׁקְוִילִים שֶׁהִבְעִירוּ נִיצוֹצוֹת.

הָבָה נָשִׁיב לַחַיִּים אֶת הָאִגֶּרֶת שֶׁזָּעֲקָה מִקִּירוֹת,

הָבָה נִכְתֹּב מִדַּם לִבֵּנוּ וּנְסַפֵּר אֶת הַקּוֹרוֹת.


הַכְּרָזוֹת יְסַמְּנוּ אֶת הַדֶּרֶךְ וְהַשְּׁבִיל,

כָּאן נָחוּשׁ אֶת הָאֱמֶת וְהָאֵיכוּת,

זוֹ לֹא סְתָם כְּרָזָה, זֶה גְּוִיל.


זֶה הַזְּמָן וְזֶה הַמָּקוֹם -

לָשֵׂאת עֵינֵינוּ לַמָּרוֹם.

זֶה הַזְּמָן כְּמִקֶּדֶם

לְהַבִּיט עַל חַיֵּינוּ וּלְנַסּוֹת לְהַצִּיל...

לָצֵאת בְּמַשָּׂא נְבוּאִי וְלִכְתֹּב

יֹפִי שֶׁל פַּשְׁקְוִיל.


הִנֵּה רְאוּ נָא,

כַּמָּה הָעָם מְחַכֶּה לִדְלִי שֶׁיָּכִיל אֶת הַדְּמָעוֹת,

לְקִיר הַבֶּכִי הָאֲמִתִּי

שֶׁיְּשׁוֹרֵר וְיָבִיס אָת הַצָּרוֹת וְהָרָעוֹת:


לֵב הָעָם צָמֵא וְכֻלּוֹ סְחַרְחֹרֶת,

הִנֵּה הַשָּׂדוֹת שֶׁשּׁוּב סוֹבְלִים בּצֹּרֶת.

נִשָּׂא קוֹל וְנִזְעַק עַל שָׁנָה עֲגוּנָה,

עַל שָׁנָה שְׁחוּנָה.

וּלְכָל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שׁנּוֹתְרוּ עֲקָרוֹת,

נִכְתֹּב פַּשְׁקְוִיל צוֹרֵב מִבְּכִיּוֹת מָרוֹת,

מָלוּח וְנִשְׁנָק מִכָּל דִּמְעָה שֶׁיּוֹרֶדֶת.

דַּי לַצָּרָה הַזּוֹ שֶׁל עֲצִירָה מִלֶּדֶת...


הַפַּשְׁקְוִויִלים הָיוּ וְיִהְיוּ

הַכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר.

בָּהֶם שׁוּב יְחַנְּכוּ לְטָהֳרָה, וְיַחַד שׁוּב

אֶת מְקְוְאוֹת הַלֵּב לְהָאִיר.

שִׁירוֹת לֵב דָּוֶה אֶת הַקִּיר מְכַסּוֹת

וּמִמֶרְחַק יָמִים נִגְנַז בָּהֶן סוֹד:

נֵלֵךְ בְּעִקְבוֹת הָאוֹתִיּוֹת בְּשָׁחוֹר לָבָן,

שֶׁיָּשִׁיבוּ הֲלִיכָה בַּמִּדְבָּר,ֹ עַמּוּד עָנָן.

כִּי אָכֵן, אַחַי הַחֲכָמִים,

בַּפַּשְׁקְוִילִים חַיִּים שֶׁנַעֲשׂוּ וְנִשְׁמַע.

כָּאן בְּגָוֶן של תִּמְרוֹת גָּנוּז בִּדְמָמָה.

זֶה הַצֹּפֶן שֶׁל דִּבְרֵי הַיָּמִים.