65 חברי כנסת – למדנו (יום ג', 14.6.16) – מבקשים מהנשיא ראובן ריבלין לחון את יונתן היילו, אשר הרג את ירון איילין שאנס אותו. הבקשה הזאת באה שבועיים בלבד לאחר שבית המשפט העליון זיכה את היילו מרצח, הרשיע אותו בהריגה והפחית את עונשו מ-18 ל-12 שנות מאסר.

הבקשה הזאת מצליחה לבזות בעת ובעונה אחת את החוק ואת בית המשפט. את החוק – משום שחנינה איננה עוד ערעור ואיננה עוד שלב שיפוטי. חנינה, כפי שנאמר באתר נשיא המדינה, היא "סמכות של חסד ורחמים הנתונה לנשיא המדינה והמיועדת למקרים חריגים בלבד, בהם מתקיימות נסיבות ייחודיות ויוצאות דופן. מוסד החנינה איננו חוליה נוספת במערכת המשפט ואיננו בגדר ערכאת ערעור על החלטות בתי המשפט".

לבקש חנינה שבועיים בלבד לאחר פסק הדין החלוט – זה לשים פס גם על חוק החנינה וגם על חוק העונשין. ברור שזה גם צפצוף ארוך ובוטה על בית המשפט העליון, אשר קבע את שקבע. אני מבטיח לכם, שאת כל זה עושים מחצית מחברי הכנסת, כאשר לכל היותר שניים מתוכם קראו את פסק הדין.

יתרה מזאת: הבקשה לריבלין מצטרפת לקול הקורא השערורייתי, עליו חתמו בין היתר חמישה חברי כנסת, ואשר ביקש במפורש מבית המשפט העליון להקל בדינו של היילו. זו הייתה התערבות בוטה והפרה חד-משמעית של חוק הסוביודיצה, שעודנו חל על הליכים פליליים. אז התערבו חברי כנסת בעבודת הרשות השופטת; כעת הם רוצים להתערב בעבודת הרשות המבצעת (מחלקת החנינות במשרד המשפטים) ובעבודת הנשיא.

חוץ מכל אלו, נותרה בעינה התמיהה עליה כבר עבדתי כאן: איך אדם שמקפח חיי אדם כמו יונתן היילו, שלא לדבר על רוצח כמו רומן זדורוב, מצליחים לקבל כאלו יחסי ציבור? איך מצליח היילו לקבל כזאת תמיכה של עשרות חברי כנסת, בעוד מאות אסירים ממשיכים להינמק בכלא למרות שנסיבותיהם האישיות לא פחות קשות? האם הפופוליזם יענה את הכל?

חוק חסינות חברי הכנסת קובע, כי לח"כים מותר להיכנס לכל מקום בכל זמן, למעט מסיבות ביטחוניות או מסיבות של שמירת הפרטיות. חוק יסוד כבוד האדם וחרותו מבטיח את חופש התנועה. חוק המקומות הקדושים מבטיח גישה לכל בני הדתות לכל המקומות הקדושים להם. למרות כל החוקים הללו, נאסר על חברי הכנסת לעלות להר-הבית.

ועדת האתיקה של הכנסת החליטה לפני שבעה חודשים, שעליית ח"כים להר תהיה עבירה אתית. מה זה שייך לאתיקה? לא משנה. זה גם לא שינה לוועדה כאשר שבה ואשררה (13.6.16) את אותה החלטה. כלומר: יושבת ועדה פוליטית ומחליטה לעקוף שורה של חוקים. אני משער שאם ההחלטה הייתה לכיוון הפוליטי ההפוך, הייתה קמה סערת-ענק. אבל לא זה העיקר, אלא היומרה של כמה ח"כים לפעול בניגוד לחוק – ואין פוצה פה ומצפצף.

ביוזמתו של ח"כ מיקי רוזנטל, עומד לעבור חוק הקובע שפניות טלפוניות או אלקטרוניות בבקשה לתרומות, תהווה עבירה על חוק הספאם. צודק לגמרי, ואך לפלא כיצד זה לא היה ברור קודם לכן. אבל הכנסת קבעה, שהחוק לא יחול על מסרים פוליטיים של מפלגות ומועמדים. רוזנטל הסביר, בדיון בו אישרה ועדת הכלכלה את את ההצעה לקריאה שנייה ושלישית, שזו הייתה דרישתה של הממשלה כתנאי להעברת החוק.

הבנתם את זה? מה שאסור לבנק לאומי, לתזמורת הפילהרמונית, למגן דוד אדום או לישיבת מרכז הרב – מותר לכל מועמד בפריימריז. אסור לבקש תרומה להצלת חיי אדם או לחינוך או לגמילות חסדים, אבל מותר לבקש תמיכה בבחירות. אסור להציע לכם תוכנית חיסכון או קונצרט, אבל מותר להציע לכם את כל טוב הארץ במסגרת מצע פוליטי.

ההחרגה הזאת הרבה יותר משמעותית מכפי שהיא נראית. היא דוגמה לכך שחברי הכנסת אומרים לנו: אנחנו מצפצפים עליכם. אנחנו אוסרים עליכם ומתירים לעצמנו. החוקים שאנחנו מחוקקים אינם חלים עלינו. זה עוקר את שורשיו של השוויון עליו בנויה דמוקרטיה ומסרס מן היסוד את היציגות עליה בנוי המשטר הדמוקרטי. מרוב רצון להגן על עצמם, הח"כים בכלל לא רואים את החורבן שהם זורעים סביבם.