|
|
|
יצירתיות ושקדנות אפיינה את כתביו
|
| ▪ ▪ ▪ |
יבול ספריו של דשא היה רב והוא כתב בז'אנרים רבים למבוגרים ולילדים. בחרנו להביא את רשימת פרסומיו כדי להעיד על יצירתיות ושקדנות שאפיינה את דשא:
קבצי שירה - "שחרית", 1941; "אורים בלב ים", 1946; "עד הירח הזה", 1950; "אורית מספרת", 1954; "הנר והשמש", 1956; "עולת ימים האדמה", 1958; "מי מדליק את הברק", 1959; "לדוכיפת לא איכפת", 1954; "יפה מכל שיר", 1962;
עריכת ספרים - סיפורים ולקחם (עם חיים בקר 1964); "דע את הנגב" (עם י' גורן), 1956, "כמו אור באוויר", 1973; "שבע ביום", 1981; "כל שעה", 1983, "איילת וחבצלת", 1975; "כל פרח הוא שיר", 1979, "טוסו בועות למרום", 1980, "אבא תן לי יד", 1985; "חרושת הסיפורים" שירים על ילדה חולמנית, 1986.
ספרי עיון - באר שבע,החברה לפיתוח באר-שבע, 1962; חינוך לקריאה טובה, 1969; "עבודת עץ ואבן", 1981; "יערות הילדות", 1993.
ספרי ילדים סיפורים - "הנר והשמש", 1956; "רון משומרון", 1964; "אלכסנדר איש המדבר", 1969; "זהר וזכייה", 1970; "החמריה והינשוף השחור", 1975; "מהומה בחצר", 1977; "ארנון מבאר שבע", 1983.
|
|
|
|
בקובץ שיריו "יפה מכל שיר" כתב דשא שיר מרגש על הגר שנעזבה מדבר
|
| ▪ ▪ ▪ |
בספר שיריו "עולת ימים האדמה" פרסם דשא שירים רבים על המדבר והנגב. כך למשל מופיעים השירים הבאים: "שקיעה עין גדי", "ליל ניצנה", "אילת", "מעלה העקרבים", "המכתש הקטן", "מעיין דוד", "מצדה", "מחולות בנחל דוד", "סדום", "לשון ים אילת" "ועין מור".
בשפתו הנמלצת, כמעט מקראית, כתב דשא על המראה שהתגלה לו מצוקי מעלה העקרבים: "שאגות אדמה שקרשו/בקרבות אדירי אימה/עוד שוצפות כרבולות-הגלים/בקווים הקמורים ושבורים../חלום בלהות משומר/במת עלילות בראשית/יפעת ימי תהו ובהו/הנה משתרעת מנגד---/ וכל זה זועק פה בדממה /דממת אלוהים אדירה מכל רעש." אילת דמתה לדשא כנווה מדבר בין הרים. למראיתה, שבו ועלו בפניו נופי התנ"ך. וכך הוא כותב בשיר "לשון ים-אילת": "שלווה הזויה מפורקדת/כלטאה נרדמת בחמה/רובצת לשון ים-אילת/לוחכת חוף הזהב/לה כלל לא אכפת שמנגד/חומת הררי האימים/נפילים הדורי הגוונים/היא יודעת, ידוע היטב/שכורי אהבה ההרים/ולבם הסלעי מרוחק/אל זו הכחולה-ירקרקת/נוצצת בזהב קשקשיה/לוטפה, מתרפקת,מתגנדרת/עורגת לאופקי הרזים".
בקובץ שיריו "יפה מכל שיר" כתב דשא שיר מרגש על הגר שנעזבה מדבר. התפאורה הנגבית לתועה האומללה בישימון יוצרת תחושת מרחבים אינסופיים ללא תקווה: "במדבר נבוכה ונסערת/תועה את ימים ולילות/מכורה אבודה משחרת/נוף גיל וחמדת-כלולות/...בצחיחות ישימון נעזבת/כאובה/צרובה, שוקקה/ מנאת השרב הכוזבת/ תקיצי בנפש ריקה...
|
|
|
|
חיבור בין שפת עבר ותחיית היישוב בארץ-ישראל
|
|
|
|
הושפע מביאליק
|
|
|
|
דשא יצר קשרים טובים עם המשוררים ע. הלל ואמיר גלבוע ומשהו בשירתו האחרונה השתנה בעקבות כך
|
| ▪ ▪ ▪ |
בהיותו חבר שדות ים, נהג דשא לטייל בין עתיקותיה של קיסריה. משם שאב השראה עמוקה וניסה לתת ביטוי שירי למצב הנפשי של המשורר, אשר משתחרר מכבלי ההווה, מהזמן הנוכח, וממריא על-כנפי השירה, אל זמנים רחוקים, לדמויות מני קדם. בקובץ שיריו הכולל מבחר מתקופת יצירתו שנקרא "כל שעה", הוא נותן ביטוי לאובדן האמונה הדתית המוחלטת דבר שגורם לגיבוריו לעמוד נבוכים אל מול העתיד.
יש בשיריו בקובץ, במיוחד האחרונים שבהם, הד לדברי קהלת "כל הדברים יגעים". דשא יצר קשרים טובים עם המשוררים ע. הלל ואמיר גלבוע ומשהו בשירתו האחרונה השתנה בעקבות כך. הוא הפסיק לכתוב בחרוזים מוקפדים ונתן ביטוי לאוניברסאליות ולתופעות של "התגלות רוחנית חילונית".
דשא הודה שלאורך יצירתו הושפע מביאליק שגילה את יפי הטבע וממשוררים אירופים אחרים פנתיאיסטיים. דשא הסביר ששעה שכתב על הציפור, הפרפר, הפרח הוא חש כי מהדהדים בקולמוסו רעיונות ופסוקים מתורת ישראל. דליה וירצברג-רופא, נהגה לצטט משיריו ובמיוחד את השיר "רק את לבד" וטענה בפני דשא שזהו המנון לאהבה. דשא אישר זאת. ואכן שירין מאותה תקופה מהללים את יפי הנוף, יפי רגשות האהבה ויפי האדמה הנותנת פירות וחיים.
|
|
|
|
|
בן-גוריון. הודה [צילום: צ'ארלס נובלוק/AP]
|
|
|
|
דשא הקפיד לפרסם בעמוד הראשון בספרו "דע את הנגב" את תודתו של בן-גוריון על הספר
|
| ▪ ▪ ▪ |
מיכאל דשא ביקש לחשוף את מסתרי הנגב בפני הצעירים שנקראו אז על-ידי בן-גוריון לרדת למדבר ולהפריח אותו. דשא הקפיד לפרסם בעמוד הראשון בספרו "דע את הנגב" את תודתו של בן-גוריון על הספר. בן-גוריון כתב בנובמבר 1954 כמה עמודים על חשיבותו לעם היהודי בעבר ובהווה והם מופיעים בהקדמה. יחד עם חברו י' גורן ערך דשא את הספר שכלל מאמרים מאת טובי החוקרים בשנות החמישים. הספר חולק לשלושה חלקים: בחלק הראשון סקירות מדעיות על הנגב, עברו, החי והצומח בו ועוד. בחלק השני סקירות על ההתיישבות בנגב ועל קרבות מלחמת העצמאות שהתרחשו בשטחו. בחלק השלישי הוסיף דשא חלק אמנותי שכלל שירים, סיפורים קצרים ואגדות על הנגב ונופיו.
דשא כתב אז שיר בשם "הו, ארץ נוגה" ובו תיאורים נלהבים של הנגב: "הו ארץ נוגה וגאה/הפרוזה לרוחות ולשמש/ נווה לגמלים סבוכי-פער/עצבת רזים בעיניים/אדמת האבות הרחומה/חרושת חריצי התלאות/מרחב כיסופים והזות/ללא חיץ בין ארץ ושחק/חידות בכל רותם פרוע/אותות בכל צל צאלה/מדבר תועפות הרי-קודש/מחוז חזיונות השרב.../כנף רוח צחה מתגלגלת/רדופה סביבוני-האבק/... קטע המעיד על התבוננות חדה בנופי הנגב ושימוש בהם כמעצבי מצב רוח ותודעה. בחלק אחר של השיר הוא מוסיף: "הו נגב פרוז וצחיח/מזור ומצרף לעם דל/מכתשיך ורום פסגותיך/ במות מפעלי הפאר.../ בחולך הזהוב גורלנו/כנפיו יחדש ויפרוש/...
בשורות אלה קושר המשורר את גורל העם עם גורל הנגב. בנוסף לשירו צירף דשא את שירו של חיים גורי "סיור לילה" מתוך ספרו "עד עלות השחר" וכן פרסם את שירו של נתן אלתרמן "הנערה משדה בוקר" שנכתב לזכרה של ברברה פרופר הרועה משדה בוקר שנרצחה בשדות הנגב.
|
|
|
|
מה מנגב - המקומון הראשון בארץ
|
|
|
|
שרת. רכש עותקים [צילום: לע"מ]
|
|
|
|
מיכאל דשא כתב ששרת קיבל בהתלהבות את רעיון המקומון ואף קנה כ-2000 גיליונות מראש לסוכנות היהודית
|
| ▪ ▪ ▪ |
בתמיכת ראש העיר דוד טוביהו (שדשא היה בין באי ביתו) ובסיוע חבר מתנדבים, יזם דשא בשנת 1957 את הוצאתו של המקומון הראשון בארץ בשם "מה מנגב". איתו במערכת ישבו - ד"ר ח' דורון, עזרא ריבליס, אהרון בר צילא, עמוס בר וששון בר-צבי. כל חברי המערכת תרמו מזמנם ומרצם למקומון בהתנדבות. הנושאים בהם עסק המקומון (גליעון מס. 2) כללו: מאמרים על בנייה ופיתוח בנגב, סכר ירוחם, עין-יהב, חבל הבשור, באר שבע התנ"כית, אילת, כלי אמנות במפעל בחרסה, התהוות בית הספר המקיף, המנהגים הבדואים במאהלים השבטיים, וכן מדור מיוחד המוקדש לציטוטים מעלוני הקיבוצים באזור.
בן גוריון אהב את הגיליון הראשון ובגיליון השני פרסם מכתב עידוד למיכאל דשא ולמערכת על הגיליון הנאה והחשוב. דשא הצליח במשך כ שלוש שנים להוציא לאור 13 גיליונות. בשנת 1964, עם שובו משליחות ולימודים מארה"ב, נעשה ניסיון לחדש את הוצאת המקומון אך מחוסר תקציב הרעיון בוטל. בשנת 1957 הציג דשא את המקומון בפני מ' שרת אשר קיבל אותו בקרירות רבה (כך לפי יומנו), לא היה מרוצה מצורתו ותוכנו ואף קבע שיש בו יותר מדי "ציונות". ואילו מיכאל דשא כתב ששרת קיבל בהתלהבות את רעיון המקומון ואף קנה כ-2000 גיליונות מראש לסוכנות היהודית. כמפקח משרד החינוך הוא סייע בהקמת חבורת יוצרים בדרום בשם: קס"מ, קבוצת משוררים וסופרים, שבין חבריהו היו מיכאל דשא, יחזקאל מוריאל, יפרח חביב, עזרא מורד, יעקב אביצוק, יוסף זיו, חנינה תדיר אשר שופט ושלום סמיד. דשא סייע לקבוצה לפרסם מספר אנתולוגיות ואף לערוך ימי עיון בתחומי היצירה הכתובה.
|
|
|
|
יש בשיריו אלמנטים של שובבות ארוטית, שירים רווים שיכרון חושים
|
| ▪ ▪ ▪ |
י' בן כתב בכתב העת "גזית" ביקורת על שיריו של דשא בה קבע כי המשורר, יליד הארץ, מגלה כוח ציור והסתכלות לא מעטים בראיית הנוף. הוא אינו נאחז באמצעי ביטוי מודרניים אלא שירתו היא תנ"כית, כמעט קלאסית. הצמצום בשיריו הוא ברכה, השורות שקולות, שומרות על חרוז מופתי. לשונו העברית צחה והריתמית מעניקה לשיריו את טעמו של "היין המשומר". זה היין "המשמר" את הערכים, את האהבה למולדת, את המסירות לאדמה ופריה - את טעמם.
משיריו עולה אושר ביטוי, בהירות הניבים וביטוי ישיר לאמת שברגש. אלה הם דברי פיוט כנים המצטיינים בנאמנות הביטוי. השירים מקרינים חמימות לירית ורוויים הלך נפש. הלך נפש המכיל את כל סולם החוויות שבאהבה. יש בשיריו אלמנטים של שובבות ארוטית, שירים רווים שיכרון חושים. שיריו של דשא קצרים, לא עמוסים, בלי פירושים ומשמעויות מיותרים. הוא נותן ביטוי ליחסים המתפתחים בין גבר צעיר לעלמה על-רקע נופי ארץ ישראל וריח שדותיה. ניתן לומר אם כן כי בתקופה בה פורסמו שירי הדור שלאחר המלחמה, שמאסו בחרוז ובמליצות ומרדו באלתרמן שלונסקי וחבריהם המשיך דשא לכתוב כמשורר המפאר את נופי ארץ-ישראל, בקצב ובחרוז ולא פעם אף בסגנון המנוני.
|
|
בלפור חקק
תפוס כינוי יחודי
