מה זה 'כתב חזית'? רון בן ישי תרגם כך את המונח המקצועי מאנגלית (frontline reporter). כלומר, כתב, שמתמחה בסיקור זירות לחימה ומשברים - בניגוד לכתב לענייני צבא, המסקר צבאות. ספרו מהווה אני מאמין מקצועי של בן ישי, המעיד במהלך כתיבתו על הרפתקנותו (עמ' 116). אולם, הוא עשה זאת בשיטה של "ניהול סיכונים"; וכשהתברר לו, בלוב של קדאפי, שעבר את הגבול, החליט לסיים את ההרפתקה (פרק 12).
"סיקור בשטח של מלחמות ומשברים בעולם, ובמזרח התיכון בפרט, דורש סקרנות, תשוקה אפילו, ללמוד את השונה והמשונה, נכונות להסתכן, מיומנות מקצועית וצבירת ניסיון" (עמ' 9). עשה זאת בגלל הרבה סיבות ודחפים. "שם, בקו החזית האלים, הייתה לי
נגישות בלבדית, ישירה ומתגמלת לסיפורים מרתקים, עתירי התרחשויות ותפניות מפתיעות; שם נחשפתי לתובנות על טבע האדם בעתות לחץ ומצוקה... שם למדתי להכיר, ולהנגיש לקוראיי, את העולם ... שמשתנה לנגד עינינו במהירות; שלא לדבר על התנסויות עתירות אדרנלין ש
אתגרו את מעטפת הביצועים האישיים שלי בחדירה ובעבודה תחת סיפור כיסוי בשטח עוין כעיתונאי ישראלי, כמו גם את
חוסר התבונה, טיפשות אם תרצו, שגיליתי לעתים מתוך
מוטיווציית יתר" [ההדגשות שלי - אב"ץ] (עמ' 9). בשורה התחתונה, מעיד רון בן ישי, שנהנה מעבודתו ומהסיכונים שנטל על עצמו. יתר על כן, החיים בסיכון הפכו לטבעו השני. "כך, פתאום הופכים החיים בנאליים, חסרי ריגושים ומשמעות, ואין מטרה מיידית וקונקרטית שבשבילה צריך ושווה לקום בבוקר", תיאר בן ישי את שיבתו ארצה מאחת משליחויותיו. "לעבור מעירק השבטית, הרצחנית והבוזזת לתל אביב הנהנתנית היה בשבילי כמו לעבור מצריכת ספידים במינון גבוה לשוקו וללחמנייה. משהו מהותי חסר לי ...". ולכן, כעבור כשנתיים שב רון בן ישי לסקר אזורי עימות. "דחף 'כתבי החזית' שניהל אותי משנות ה-70 של המאה שעברה, היה חזק ממני ..." (עמ' 82-81).
חיי אדם קודמים לסיפור טוב
הוא התבלט כשהפסיק לתפקד כעיתונאי בקרב על סרפאום במלחמת יום הכיפורים, והחל לחלץ פצועים. על כך עוטר בצל"ש הרמטכ"ל
1 אך גם ככתב חזית חילץ נפגעים (עמ' 98 ואילך) ונפצע (עמ' 382 ואילך). "... כיום התשובה ברורה לי עוד יותר -
עיתונאי הוא לפני הכול, ומעל לכול, אדם. וכאדם החובה הראשונה במעלה שלי היא הומניטרית - להציל חיי אדם אחר אפילו במחיר סיכון שאני נוטל על עצמי, ואפילו אם הדבר מסיט אותי זמנית מן המשימה העיתונאית שלי". והוא ממשיך: "היוצא מן הכלל הוא מקרה שבו מדובר באויב שניסה להרוג אותי או את הסובבים אותי ... בקפריסין וגם בשדות קרב אחרים צייתּי לסולם הערכים שעליו חונכתי מילדות, אבל פעלתי לרוב מתוך רפלקס פבלובי.
לעיתונאי לא צריכה להיות כל דילמה - חיי אדם קודמים לסיפור טוב [ההדגשות שלי - אב"ץ], ובמקום שיש בו התנגשות בין השניים, קיימת קדימות ברורה לחיי אדם - וזו כל התורה כולה" (עמ' 100-99).
רון בן ישי מדגיש, "... אתה חדל לדווח ונחלץ להציל חיי אדם או למנוע סבל ... את הסיפור האישי שמאחורי הסיקור, מה שאפשר לכנות 'גרסת הכתב', כמעט שלא סיפרתי ..." (עמ' 9).
בן ישי נפצע כמה פעמים כשסיקר את מלחמות ישראל. מבחינה זו הוא יוצא מן הכלל, המעיד על הכלל: בן ישי הִרבה להיות בשטח, עם הלוחמים, בניגוד לכתבים לענייני צבא, שהתרוצצו ב'בית סוקולוב' ובמפקדות
2. פעם כתבתי זאת, במחקרי על עיתונאים, שנהרגו במהלך תפקידם
3 בן ישי זעם לרגע, ואחר כך הסכים עמי
4.
בן ישי מספר בספרו על ניסיונו העיתונאי בעירק, בקפריסין, בוושינגטון הבירה, בלבנון, באפגניסטן, בקולומביה, באתיופיה, ברומניה, בקשמיר, ביוגוסלאוויה, בקוסובו, בצ'צ'ניה ובלוב, אך אינו עוסק בעבודתו ככתב לענייני צבא בארץ.
"בשנים האחרונות ... הציקה לי במידה גוברת והולכת השאלה האם דיווחיי מהשטח מביאים תועלת למישהו ... כותרות מדממות וסיפור אישי מפחיד ומרגש
מועילים לרייטינג ולאיתנותו הכלכלית של אמצעי התקשורת, שמשלם את משכורתי, שלא לדבר על
יוקרתי האישית ועל ה
אגו שמקבלים ליטוף ענק ומפנק ... ובכל זאת מה שהעניק משמעות לחמישים שנות הקריירה שלי ככתב חזית ... הייתה ההכרה שבגלל נוכחותי בשטח אני ממלא גם
שליחות חברתית ואנושית ... [ההדגשות שלי - אב"ץ]" (עמ' 453).
לדיווחים מהשטח יש חשיבות, אך לעתים הם חסרי משמעות, ונועדו רק להוכיח למתחרים ולכל העולם, שהעיתונאי/רשת נמצאים במקום. "השידורים החיים הבלתי-נגמרים [בעיקר, אחרי שרשת CNN עלתה לאוויר - אב"ץ] שאנחנו נכנסים אליהם רק מפני שכך 'עושים כולם'
5 הם קללה בפני עצמה. אני מודה כי לעתים אנחנו סתם מלהגים, מביאים מרואיינים שאין להם שום דבר בעל ערך לומר וסתם טוחנים לציבור את הראש בלי שום סיבה נראית לעין" (עמ' 187).
קראתי את ספרו מתוך אהדה רבה לרון בן ישי, שאני מכירו ומעריכו, וניסיתי למצוא בו רמזים למניעיו להסתכן עבור סיפור בלעדי, סקופ מגוב האריות.
"עדת הזאבים"
תחרות עזה הנה מיתוס ישן בתקשורת. מי שמביא ראשון סיפור בלעדי זוכה לתהילה במקצוע. "... העיק עליי החשש שמא כתב ישראלי אחר יקדים אותי ... עד כמה שזה אירוני, חששתי יותר שיקדימו אותי מאשר תקפא לי יד או רגל, אם ניתקע בדרך" (עמ' 211). התחרות הנה גם מוסדית - עיתון/רשת שידור מול מתחריהם, והכתבים משלמים על כך (עמ' 238).
אך עד כמה מותר לסכן ולהסתכן בעבור סקופ? לבן ישי יש לא מעט סיפורים מעניינים בנושא - עד שהגדיש את הסאה כשסיקר מלוב את ההפיכה נגד קדאפי, והיה חשש שנחשף (ראו להלן). בעידן הטלוויזיה הגלובלית דיוקנו היה מוכר לכל, אלא שכנראה לא שייכו את הכתב הישראלי הנודע לכתב, שנשא דרכון של מדינה דרום אמריקנית.
מצד שני, למרות שהעיתונאי הוא זאב בודד, קיימת "עדת הזאבים" - עיתונאים נעים בדבוקות, גם מפני שלא לכולם יש היכולת הטכנולוגית והכספית לשדר מרחוק. הדלים נצמדים לעתירי הטכנולוגיה בתקווה להיות טרמפיסטים עליהם. "... אין לך מושג לאן אתה בדיוק אמור לנסוע ... הדרך הפשוטה המהירה להשיג ... [מידע, מזון ומקום לינה] היא ללכת למקום שבו נמצאים בני מינך. תמיד יהיו בכל אזור קרבות צוות צילום, כתב או כתבת, מערביים ... הם אולי לא ישמחו שבאת, אתה הרי מתחרה בפוטנציה, אבל כמעט תמיד יעזרו לך להתמקם ולהתחיל לעבוד וגם יזהירו אותך מפני טעויות ...הסולידריות בין עיתונאי ה'פרונטליין' ונכונותם לסייע זה לזה ללא תמורה, לעתים תוך נטילת סיכון אישי לא מבוטל, הדהימה אותי בכל פעם מחדש ותמיד חיממה את לבי" (עמ' 71, 79, 87, 104, 196, 207, 217, 272, 299-298, 332).
כתב חזית תלוי באמצעי טלקומוניקציה להעברת המידע שליקט
6. אלה נמצאים בשפע ברשתות תקשורת, שיש להן איתנות כלכלית של העיתון/רשת שידור. אחרים צריכים למצוא דרך לעלות לשידור למערכותיהם. "... אתה חייב לדאוג שתהיה לך דרך להעביר את הסיפור בזמן למערכת, אחרת הוא יהיה חסר ערך והמתחרים יקדימו אותך" (עמ' 302).
כתב זר, שלרוב אינו שולט בשפת המקום, ונראה זר, זקוק לנהג מיומן ובעל רכב אמין ולפיקסֶר (מפיק מקומי, הדואג לשירותים הלוגיסטיים, אוסף מידע, שוכר סייענים ומתורגמנים, קובע עם מרואיינים ...), שינחוהו. מה עוד שרבים מכתבי החזית במאה ה-21 הן נשים - תופעה נדירה בעולם השלישי ובפרט בעולם המוסלמי - והן דורשות הגנה מיוחדת
7.
במקום שבו חיי אדם אינם שווים הרבה, חיי עיתונאים בסכנה מרובה, בעיקר כשדיווחיהם אינם נושאים חן בעיני המקומיים
8. והנה, מרבית העיתונאים, שנהרגו במהלך תפקידם במאה ה-21, היו כתבים מקומיים (סטרינגרים)
9. זה נובע מהתחרותיות הרבה של הסטרינגרים וממדיניות רשתות התקשורת לא לסכן את אנשיהן. עם זאת, לא תמיד הסטרינגרים אמינים והרבה פעמים אינם נאמנים. לכן, הרשתות הגדולות מצוותות לכתבי החזית שלהן מאבטחים מיומנים במיוחד (עמ' 207).
תאוות ציד
"... הייתה בי תאוות ציד [לסיפור] בלתי-נשלטת; רציתי לתעד [מקרוב] את קמטוטי הפחד והזעם בפניהם של החיילים העירקיים ולהראותם לצופים בישראל ... לראות לחיילים של סדאם את הלבן בעיניים - זו תהיה תרומתי הצנועה אך הראויה למבצע סיקור המלחמה ...
"הרמתי את המצלמה ... כשהרמתי את הראש ראיתי שהחיילים שליד המעיין מתחילים לרוץ לעברי במורד הנקיק ...
"החיילים העירקיים שרצו לעברי לא ממש גילו מוטיווציה ... הייתי טרף קל, אבל פורטונה אלת המזל האירה לי פנים באותם הרגעים ... קטעי הווידאו שמורים אצלי עד היום כגלעד לטיפשות שאני מסוגל לה וכהוכוחה לעובדת חיים לא משמחת כלל: גם אדם רציונלי עלול, בנסיבות מסוימות, לפעול בניגוד לאינטרס הקיומי שלו" (עמ' 59).
רון בן ישי מתאר את ניגוד האינטרסים בין כתב החזית לבין עורכיו, שיושבים במשרדים בטוחים הרחק ממקום הימצאו, והם תלושים ממציאותו (עמ' 64, 203, 251-250). ככתב חזית ישראלי, פעל "בזהות בדויה [תנאי לפעילותו במקומות כמו עירק, לבנון ולוב], בחסות סיפור כיסוי שהותאם מדי פעם לנסיבות וליומים שהשתנו ..." (עמ' 67).
העזה
מה מניע כתב להסתכן עבור סיפור באזור עימות, לפעמים תוך הקרבת חייו האישיים? בן ישי סבור שכתבי חזית הנם "סוּגה עלית בעיתונאות, בתנאי כמובן הכתב אינו מעוניין רק בלוקיישן כרקע לסטנד-אפ שהוא עושה מול המלחמה, אלא גם מוכן להעמיק וללמוד את האוכלוסייה ... [ו]את התנאים הפוליטיים, המקומיים והבינלאומיים ואת הכלכלה" (עמ' 140). חלק גדול מכתבי החוץ במאה ה-21 עושים זאת משליחות אידיאולוגית, הנוטה חזק שמאלה. הם מאמינים, בתיאוריות שהמערב דיכא את העולם השלישי, וכעת הם עוזרים לתקן זאת. חלקם הרפתקנים וחלקם - כמו שבן ישי מעיד על עצמו - "... לקיתי במה שאפשר לכנות 'סינדרום לורנס איש ערב' - גישה רומנטית כלפי הערבים במזרח התיכון ... (עמ' 141).
אחרים ראו בהעזתו לנסוע לאזורי עימות שיגעון. בן ישי סבור, כי לפעמים הניעוֹ "דחף שאינו בר-כיבוש" (עמ' 204). אך הוא מסייג, "... אני לא יוצא למשימת כיסוי כאשר אין לי סיכוי של 60 אחוזים לפחות לסקר את הסיפור וגם לחזור הביתה בשלום ..." (עמ' 88).
סיכון מיותר בלוב
במהלך סיקור ההפיכה בלוב, הרגיש שהגדיש את הסאה, למרות שהקפיד לא ליצור קשר עם אף גורם ישראלי, פרט לאיש הקשר שלו באיטליה. כדי לשמור על ביטחונו, הוסכם עם המערכת, כי דיווחיו לא יישאו את שמו, כדי לא להסגיר את העובדה, שהוא נמצא בלוב.10 "הזהירות היא הכרחית גם אם היא כרוכה באנונימיות לזמן-מה ...". למרות זאת, הוא נחשף - בעיקר, על-ידי כתב חזית יפני (עמ' 436, 451-450). אחר כך סיפרה לו מרי קולווין, כתבת BBC,11 שבצוותה יש כתבים ערביים, שזיהוהו כעובד של הטלוויזיה הישראלית, אך התחייבו לא להסגירו ללובים (עמ' 438-437).
"... בלוב נוכחתי לדעת", הוא סיכם את עבודתו ככתב חזית, "שמנועי החיפוש באינטרנט ... יעילים עד אימה. אפשר לאתר בהם צילומים עדכניים וחומר ביוגרפי, שיחשפו את זהותי בתוך שניות ... זהו, אמרתי לעצמי, האנונימיות נגמרה, ועמה הוגבלה יכולתי כעיתונאי ישראלי לבצע עבודה ראויה לשמה באזורים מוסלמיים עוינים". יתר על כן, הוסיף, "הבאסטה הלכה ונסגרה מבחינתי גם משום שהגלובאליזציה וטכנולוגיות חדשות לתקשורת של המאה ה-21 הפכו את סיקור העימותים לעניין המוני. אלפי הכתבים ... ששועטים מקונפליקט אחד למשנהו חיסלו את הרומנטיקה שבמקצוע העיתונות ..." (עמ' 451). לדבריו, זו הייתה אחת הסיבות שלא יצא לסקר את מלחמת האזרחים בסוריה, שפרצה במארס 2011.12
