התגובה של בנימין נתניהו לכתב האישום הייתה היסטרית, ובעיקר מסוכנת מאוד. ברמה האנושית בהחלט ניתן להבין אותו. אין אדם נתפס בשעת צערו והוא שרוי במצוקה עזה. הוא מאמין בכנות שהתקשורת רודפת אותו (ויש בכך מן האמת), וקרוב לוודאי שהוא מאמין בכנות שהחקירות נגדו היו פסולות. אך יש הבדל גדול מאוד בין מה שיכול לומר בנימין נתניהו לבין מה שיכול לומר ראש הממשלה.

ראש הממשלה מחויב לממלכתיות. ראש הממשלה צריך לשקול את המשמעות שיש לדבריו. ראש הממשלה חייב לחשוב מה יאמרו אחרוני הכייסים וראשוני המאפיונרים, כאשר הם שומעים אותו מדבר על חקירות מזוהמות, תפירת תיקים ושיקולים זרים. ראש הממשלה מופקד בראש ובראשונה על טובתה ארוכת הטווח של המדינה כולה, וענייניו האישיים חייבים להידחק לאחור.

אנחנו באתר News1, ואם יורשה לי לומר – אני באופן אישי, מרבים לחשוף את מחדליהן ואף את עבירותיהן של המשטרה והפרקליטות. הגופים הללו עוברים על החוק שוב ושוב, ולעיתים נדמה שאף בצורה שיטתית. אין עליהם מורא של איש: אין אחריות אישית, אין הדחות, אין ביקורת חיצונית אמיתית. ברור שמדובר בגופים המצריכים טלטלה עזה.

אבל נתניהו לא בא מתוך תחושה כנה של צורך בשינוי, אלא אך ורק מתוך הפוזיציה שלו. איפה הוא היה כאשר הילה גרסטל – אותה הזכיר אמש – יצאה נגד הפרקליטות ושי ניצן? איפה הוא היה כאשר בתי המשפט הצביעו על חקירות פסולות במשפטי רצח? איפה הוא היה כאשר איילת שקד נאלצה לסרס את נציבות הביקורת? איפה הוא היה כאשר דוד רוזן קבע שהמשטרה והפרקליטות תפרו תיק (על אמת) לסניגור בתיק רצח? נכון, בחלק גדול מן הזמן נתניהו היה בחזקת חשוד – אך דווקא אם לשיטתו המשטרה והפרקליטות רודפות אותו, זה היה הזמן לנער אותן.

קשה לקבל ביקורת כזו כאשר זהו הרקע להשמעתה. נתניהו הוא ראש הממשלה כבר עשר שנים, הרבה מאוד זמן לתקן את הליקויים עליהם הצביע אמש. הוא יכול היה להביא מפכ"ל שיתחייב לדבר אחד ויחיד: שקרנים יעופו מן המשטרה. הוא יכול היה לתת לציפי לבני ואיילת שקד גיבוי כאשר ביקשו להקים נציבות ביקורת בעלת שיניים. הוא יכול היה לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. אבל הוא לא עשה כלום וגם לא אמר כלום – עד שזה הפך להיות בעיה אישית שלו.

במישור הנקודתי, נתניהו שואף ליצור דה-לגיטימציה לאישומים נגדו – במחיר של דה-לגיטימציה למערכת כולה. והוא עושה זאת בצורה צבועה. משום מה, הוא לא הזכיר אמש את החקירה שהובילה לסיכול מועמדותו של בנימין בן-אליעזר לנשיא המדינה, ולא הזכיר את תיקי אהוד אולמרט. נתניהו צריך נרטיב ברור שיפנה לבסיס תומכיו: רשויות האכיפה מבצעות הפיכה נגד הימין משום שזהו הימין.

העובדות כמובן שונות, אבל ממתי יש להן חשיבות? ליאת בן-ארי ויוני תדמור, החתומים על כתב האישום נגד נתניהו, היו גם אלו שניהלו בהצלחה את תיק הולילנד. יש כיום יותר חקירות נגד אישים מן הימין, מהסיבה הפשוטה שהימין נמצא בשלטון שנים רבות – ושחיתות שלטונית איננה נחלתה של האופוזיציה. אכיפה בררנית – עוד מושג שנתניהו השתמש בו אמש – היא בין שווים, לא בין שונים; חבר כנסת שמקדם חוק אחד, איננו שר התקשורת שמעניק הטבות רגולטוריות ענקיות במשך שנים.

חשוב מאוד לשים לב לכך, שנתניהו למעשה אינו חולק על העובדות. הוא מאשר שקיבל מתנות יקרות ערך מארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר, הוא מאשר שנפגש עם נוני מוזס, הוא מאשר שקיבל החלטות שהיטיבו עם בזק ושאול אלוביץ, הוא אינו מכחיש את ההתערבויות בתכני וואלה. מה שנתניהו טוען הוא, שלא מדובר בעבירות פליליות, או לחלופין – שמדובר בעבירות קלות. אך מאחר שהוא אינו יכול להתמודד עם המסד העובדתי ועם הראיות, ומאחר שוויכוח משפטי אינו קליט באוזני הציבור – הוא הולך על הראש של החוקרים והתובעים.

נתניהו רוצה שנאמין, שעשרות רבות של חוקרים ופרקליטים – החל בקצינים בדרגת רב-פקד וכלה בקצינים בדרגת ניצב, החל מעורכי דין טריים וכלה ביועץ המשפטי ובפרקליט המדינה – כולם, ללא יוצא מן הכלל, התגייסו נגדו. לא היה אפילו צדיק אחד שאמר: אתם תופרים תיק. לא היה איש שהכריז: החקירה מזוהמת. ייתכן שפסיכולוגים יגידו שתופעה כזאת אפשרית – רוח המפקד, עקרון העדר – אבל ההיגיון מתקשה לקבל אותה.

מובן, שאין לקבל את כתב האישום כתורה מסיני. עוד לא שמענו בצורה מסודרת את תגובתם של הנאשמים. כבר ראינו עדי מדינה שנשמעו נחרצים מאוד בעדות הראשית והתגלו כשקרנים בחקירה הנגדית. כבר נתקלנו במסמכים המפריכים זה את זה. ההגנה עוד לא קיבלה את כל חומרי החקירה ומי יודע מה מסתתר בהם. הסניגורים יכולים לשלוף הפתעות. לצד זאת כדאי לזכור, כי הרוב המכריע של תיקי השחיתות הציבורית הגדולים מסתיימים בהרשעות.

מבחינה חוקית, שום דבר אינו מונע מבנימין נתניהו להמשיך לכהן כראש הממשלה. חוק יסוד הממשלה ברור לחלוטין: ראש הממשלה חייב להתפטר רק אם הורשע בפסק דין חלוט בעבירה שיש עימה קלון. לא רגע אחד לפני כן. סביר להניח שיהיו עתירות לבג"ץ בנושא, אך גם שופטי בית המשפט העליון מחויבים לחוק. ברגע בו המחוקק נתן את דעתו על הנושא וקבע הסדר ברור, אין שום מקום להתערבות שיפוטית. התערבות כזו תהיה רמיסה גסה של עקרון הפרדת הרשויות, ומותר לקוות שבג"ץ אפילו לא יתקרב לזה.

נתניהו גם רשאי לבקש מוועדת הכנסת לקבוע שיש לו חסינות מהותית שלא ניתן להסיר. ביכולתו לטעון, שאת העבירות המיוחסות לו הוא ביצע בתפקידו כחבר כנסת, כשר וכראש ממשלה. הטענה הזאת עשויה לעלות במיוחד בתיק 4000: נתניהו יאמר שקיבל החלטות רגולטוריות על-פי עצתם של גורמי המקצוע. מצד שני, ברור שהמחוקק לא התכוון שהחסינות המהותית תהווה אפוד מגן שבחסותו ניתן לבצע עבירות פליליות; מטרתה היא למנוע מהממשלה להתנכל למתנגדיה, לא לאפשר לאנשי השלטון לחמוק מאחריות על עבירות.

מכל מקום, כרגע זו שאלה תיאורטית – כי אין ממשלה ולכן אין ועדת כנסת ולכן אין למי לפנות. כעת יש לנתניהו אינטרס אישי מובהק בקיום בחירות נוספות: זה ידחה את הקמת ועדת הכנסת לפחות בחצי שנה, וכך כל העסק יהיה בקיפאון. נתניהו אף עשוי לקוות שיתקיימו בו דבריו של שלמה המלך: "והאלקים יבקש את נרדף" – שיותר בוחרים ישתכנעו שהוא נרדף ולכן יתמכו בו. זה לא נראה סביר: הגרעין הקשה של אנשי הימין כבר הצביעו בעדו פעמיים לאחר כתב החשדות, ולא הגיוני שדווקא אחרי כתב האישום מספרם של תומכיו יעלה.

בלי קשר לרצונותיו של נתניהו, פרסום כתב האישום מגדיל עוד יותר את האפשרות של בחירות שלישיות. אביגדור ליברמן ובני גנץ יתקשו מאוד לבלוע ממשלה בראשותו או אפילו בהשתתפותו של מי שמואשם בקבלת שוחד במסגרת תפקידיו כראש הממשלה וכשר התקשורת. נותרו 19 יום בלבד למנוע בחירות על-ידי מציאת חבר כנסת שיקבל 61 תומכים, וכרגע לא נראה שבתוך הליכוד מישהו יעז לקרוא תיגר על נתניהו – אבל 19 יום הם הרבה זמן בפוליטיקה.

בנימין נתניהו כנראה משוכנע באמת ובתמים, שהוא האדם היחיד היכול להנהיג כיום את ישראל. אבל טובת המדינה מחייבת שהוא יפרוש עכשיו וימנע בחירות מיותרות ומשתקות. טובת מחנה הימין מחייבת שהוא יפרוש עכשיו וימנע מפלה של הימין בבחירות הבאות. וטובתו האישית מחייבת שהוא יפרוש עכשיו, יציל את מה שניתן מכבודו ואולי אף את חרותו.