הברלינאים שהתנהגו אחרת

אוטו ויידט היה הבעלים של בית מלאכה קטן, לא הרחק מאלכסנדרפלאץ שבמזרח ברלין. זה לא היה בית מלאכה שגרתי: וייט היה עיוור, והוא העסיק עיוורים אחרים וגם חירשים בייצור מברשות ומטאטאים. רוב עובדיו היו יהודיים, מתושבי הרובע היהודי הסמוך. למרבה האירוניה, אחד מלקוחותיו היה הוורמכט – צבא היבשה של גרמניה – וכך הובטח המשך פעילותו גם כאשר הייצור הגרמני הופנה ברובו למאמץ המלחמתי.

בשנים 1943-1941 העסיק ויידט כ-30 יהודים עיוורים וחירשים, אשר אלמלא מקום עבודה זה – היו מוצאים את עצמם באחד המשלוחים הראשונים לגטאות במזרח או למחנות הריכוז וההשמדה. כאשר החלו הנאצים בשנת 1943 במעצרים לקראת חיסול הקהילה היהודית בברלין, השיג ויידט מסמכים מזויפים לעובדיו, והסתיר חלק מהם בחדרים שמאחורי בית המלאכה. כמה מהם שרדו, וביניהם העיתונאית והסופרת אינגה דויטשקורן, שמילאה תפקיד מרכזי בהנצחתו. ויידט עצמו הלך לעולמו בשנת 1947, ובשנת 1971 קיבל את תואר חסיד אומות העולם.

היה זה מבצע הצלה שהצריך סיוע של כמה וכמה אנשים נוספים, המונצחים אף הם במוזאון הקטן שהוקם בבית המלאכה. הדוויג פורשוץ, ידידה של ויידט, השיגה בשוק השחור מזון עבור המסתתרים. בשנת 1943 היא החביאה בדירתה את האחיות מריאן ואנליס ברנשטיין ואת גרטה זיליג ואחייניתה לוסי בלהורן. פורשוץ נעצרה ב-1944 ונדונה ל-18 חודשי מאסר על פעילותה בשוק השחור. האנס רוזנטל, שהיה המופקד על האספקה לקהילה היהודית, השתמש במידע שהגיע אליו והזהיר את ויידט מראש לפני האקציה ללכידת פועלי בתי החרושת בפברואר 1943. מיד נגיע לעוד אתר הקשור לאירוע זה.

ד"ר גוסטב הלד, רופא יהודי, היה מוגן מפני גירוש משום שאשתו הייתה לא-יהודייה. הוא עצמו טיפל בגיאורג ליכט, שאת משפחתו הסתיר ויידט, כאשר היה חולה אנוש; אשתו השיגה תרופות עבור המסתתרים. תיאודור גורנר, הבעלים של בית דפוס סמוך, הדפיס תעודות זהות מזויפות והעסיק כמה מן המסתתרים ובהם דויטשקורן. קרל דייבל, סוכן פרסום, הסתיר במרתף ביתו כמה מנרדפי הנאצים, ובהם גרטה זיליג ואחיה, ליאו זיליג.

ועוד אתר ברובע היהודי, הרבה פחות ידוע: בית החולים על שם סנטה הדוויג. הוא הוקם בשנת 1846 והפך לאחד מבתי החולים הגדולים בברלין. בעת הגירושים של יהודי העיר, הסתירו הנזירות (ששימשו כאחיות) ועובדים אחרים לפחות שני יהודים והצילו את חייהם.

רוזנשטראסה, במרכז העיר וממזרח לנהר שְפְּרֶה, הוא אחד הרחובות העתיקים ביותר בברלין. בשנת 1714 הוקם כאן בית הכנסת הראשון בעיר, והוא ניצב על מכונו עד שנחרב במלחמת העולם השנייה. בשנת 1905 הקימה הקהילה מרכז מינהלי ליד בית הכנסת. בתקופה הנאצית התרחש כאן אחד האירועים יוצאי הדופן ביותר של מחאה נגד השלטונות על-רקע רדיפת היהודים.

ב-27 בפברואר 1943 ביצעו הנאצים מצוד ללכידת היהודים האחרונים בברלין, בעיקר בבתי החרושת בהם הועסקו, וכעבור שבוע גירשו את רובם לברלין. בין העצורים היו 2,500-1,500 יהודים-למחצה, שרק אחד מהוריהם היה יהודי, או שהיו נשואים לבן/בת זוג "ארי/ת". קבוצה זו הובאה לבניין הקהילה ברוזנשטראסה 4-2 והוחזקה בו.

מאות מנשותיהם ואמותיהם ה"אריות" של העצורים התקהלו במשך מספר ימים מול הבניין ודרשו לשחרר את בעליהן – ועד כמה שהדבר יישמע מדהים, המחאה הצליחה והעצורים שוחררו החל ב-6 במארס. המפגינות נטלו על עצמן סיכון בלתי מבוטל, שכן מאז 1941 הוחל עונש של שלושה חודשי מאסר על "גילויי ידידות פומביים כלפי יהודים" – וכידוע, החוק לא היה מה שיגביל את הנאצים. הצלחת המחאה לימדה, כי המשטר נרתע – אפילו בשלב מאוחר זה – מעימות חזיתי עם גרמנים "טהורים". המקום בו התקיימה ההפגנה מצוין כיום באנדרטה מרשימה, בת מספר חלקים, של האמנית אינגבורג הנציגר, בת לאם יהודייה.

בשנת 2008 הוקם, ליד בית המלאכה של אוטו ויידט, האתר "גיבורים שקטים". בשנת 2017 הוא הועבר למקומו הנוכחי – במוזאון ההתנגדות הגרמנית, מדרום לגני טירגארטן ומערבית לכיכר פוטסדאם. מוזאון זה שוכן בבניין בו פעלה מפקדת הצבא בברלין ב-20 ביולי 1944, היום בו ניסה הקולונל קלאוס פון-שטאופנברג לחסל את אדולף היטלר. חלק מרכזי מן הקשר היה השתלטות על מטה זה לצורך כיבוש ברלין, אך כאשר ההתקוממות נכשלה – פון-שטאופנברג וכמה מעמיתיו נרצחו בחצר הבניין. כיום הרחוב נושא את שמו של פון-שטאופנברג.

"גיבורים שקטים" מנציח את הגרמנים שסייעו ליהודים הנרדפים בעת הגירושים ההמוניים למחנות. 12,000-10,000 יהודים ניסו להסתתר והיו זקוקים למי שיסתירו אותם, יספקו להם מזון ובגדים, יזהירו אותם מפני מצודים – וכל זאת תוך סיכון חייהם-שלהם. על-פי דברי ההסבר בתצוגה, רבבות גרמנים אכן התגייסו לעזרה (אם כי, כפי שראינו, מספר חסידי אומות העולם הוא 627 בלבד) והצליחו להציל 5,000 יהודים, 1,700 מתוכם בברלין.

התצוגה המתמדת מביאה את סיפוריהם של כמה מן המסייעים, על-פי סוגי העזרה שהגישו – החל מזיוף תעודות וכלה במתן מסתור – באמצעות תמונות, מסמכים וגם כמה חפצים ששרדו. המוצג הראשון במסלול הוא גם הידוע ביותר: חלק מאחת הרשימות המוקדמות של אוסקר שינדלר – שאמנם פעל בקרקוב, אך היה גרמני והוא אחד מחסידי אומות העולם הידועים ביותר. מאגרי המידע הממוחשבים מאפשרים להגיע למאות סיפורים נוספים.

ולבסוף: מוזאון ההתנגדות עצמו, המציג את הדרכים בהם התנגדו הגרמנים לנאצים. למרבה הצער, החלק המוקדש להתנגדות היהודית – העמידה הרוחנית ערב השואה – הוא קטן ואינו מייצג די הצורך את היקף הפעילות ובעיקר את הקשיים העצומים בהם התנהלה. לעומת זאת, אני עצמי למדתי כאן פרט חשוב שלא הכרתי. בתצוגה המרכזית, המוקדשת לאירועי ה-20 ביולי, נכללת תוכנית הפעולה שהתכוונו הקושרים להציג לעם הגרמני לאחר חיסולו של היטלר והפלת משטרו.

כבר בתחילת הדברים הדגישו הקושרים את הצורך לשוב ולהפוך את גרמניה למדינת חוק, בה יכובדו כל זכויות האדם והאזרח. "שום קהילה אנושית אינה יכולה להתקיים ללא חוק וצדק", הכריזו והבטיחו לסגור את מחנות הריכוז. ואז באה ההתייחסות המפורשת ליהודים: "הבטחת הצדק וההגינות כוללת את היחס ההוגן לכל אדם. רדיפת היהודים, אשר בוצעה בצורה הכי בלתי אנושית וחסרת מעצורים, בצורה מבישה במיוחד ובדרכים שבשום פנים ואופן אין להשלים איתן, תופסק מיד. כל מי שחושב שביכולתו להתעשר מנכסים יהודיים, ילמד שזוהי בושה לכל גרמני לשגשג על בסיס רכוש בלתי הגון. למען האמת, האומה הגרמנית לא רוצה שום קשר עם רוצחים כאלה בקרב יצירי האל".

הכרזה זו מלמדת, שהקושרים פעלו לא רק משום שהבינו שהיטלר מוביל את גרמניה לתבוסה וחורבן, אלא גם מטעמים מוסריים וכדי להפיל את המשטר והשליטים המרושעים ביותר שראה העולם. למרבה הטרגדיה, הם נכשלו – ואבדו חייהם של עוד מאות אלפים, כולל יהודים, עד לניצחון.