יש הרבה הגדרות לממשלה דמוקרטית, אבל רבים סבורים שהטובה והממצה ביותר היא זו שבה סיים הנשיא אברהם לינקולן את נאום גטיסברג בנובמבר 1863: "Government of the people, by the people, for the people" - "ממשלה של העם, באמצעות העם, למען העם". לינקולן שם את הדגש לא על התהליך אלא על התוצאה: הממשלה צריכה להיות שייכת לעם ולפעול באמצעותו ולמענו.

אפשר בהחלט לומר, כי רק ממשלה הנבחרת בצורה דמוקרטית יכולה להיות כזאת. ככלות הכל, שליטים רודניים אינם מייצגים את העם, ולכן אינם "של העם"; הם מפעילים את מקורביהם ונאמניהם, ולכן אינם "באמצעות העם"; ובראש מעייניהם עומדים האינטרסים האישיים שלהם, ולכן אינם "למען העם". מכל מקום, ההגדרה הזאת של לינקולן מאפשרת לנו להגיע למסקנה, כי ייתכנו מקרים בהם ההליך הוא דמוקרטי, החברה היא דמוקרטית - אך הממשלה אינה דמוקרטית או שהיא דמוקרטית רק באופן חלקי.

דומה שזהו המצב עם ממשלת ישראל הנוכחית. היא נבחרה בהליך דמוקרטי, בישראל יש חופש ביטוי וחופש הפגנה, התקשורת בארץ חופשית, מערכת המשפט איננה פוליטית. כלומר: ישראל היא דמוקרטיה לעילא. אך האם ממשלת נתניהו-גנץ היא של העם, באמצעות העם ולמען העם? התנהלותה לאורך חודשי קיומה, ובמיוחד בימים האחרונים, מקשה מאוד לתת תשובה חיובית לשאלה זו.

"של העם": רוב המצביעים בבחירות לכנסת ה-23 לא רצו את הממשלה הנוכחית. 58 מבין חברי הכנסת תמכו בבנימין נתניהו לראשות הממשלה ו-62 התנגדו, אך האחרונים לא יכלו להקים ממשלה משום ש-15 חברי הכנסת של הרשימה המשותפת אינם נחשבים לשותפים לגיטימיים.

כחול-לבן קיבלה 33 מנדטים לאחר שהבטיחה שלא תצטרף לממשלת נתניהו. המבוי הסתום שיצרו תוצאות הבחירות הביא את בני גנץ ו-14 מחבריו להצטרף בכל זאת לממשלת האחדות, יחד עם ח"כים נוספים שבמקור השתייכו לגוש מתנגדי נתניהו. לעומת זאת, לא הצטרפה אליה ימינה שתמכה בנתניהו. כלומר: זוהי ממשלה הנשענת על חברי כנסת שהבטיחו למצביעיהם שלא יישבו עם נתניהו, כאשר מחוצה לה נותרו מי שקיבלו קולות לאחר שהבטיחו לשבת עם העומד בראשה. לכן, היא אינה משקפת את רצונו המקורי של הבוחר, גם אם לא היה מנוס מהקמתה.

"באמצעות העם": העם מבטא את רצונו בין בחירות לבחירות בדרך בלתי רשמית ובדרך רשמית. הראשונה היא באמצעי הביטוי והמחאה העומדים לרשותו: הפגנות, עצומות, תקשורת, נאומים. מטבע הדברים, לא ניתן למדוד באמצעותה את מידת התמיכה שלו בממשלה המכהנת. השנייה היא באמצעות חברי הרשות המחוקקת, שהם נציגיו של הריבון, הבוחרים בשמו את הממשלה, מאשרים או דוחים את יוזמותיה ומפקחים על פעילותה. כאן הדברים ניתנים למדידה ברורה: כך וכך חברים בעד, כך וכך חברים נגד.

ממשלת נתניהו-גנץ מוכיחה מאז הקמתה שהיא מצפצפת על הכנסת, החקיקה והפיקוח. היא שינתה חוקי יסוד כדי לשרת את מטרותיה הפוליטיות. חבריה ובעיקר העומד בראשה הביעו זעם כאשר חברי כנסת דרשו לקבל מידע ולא צייתו בצורה עיוורת להנחיותיהם (ע"ע קורונה). היא הציגה בפני הכנסת עובדות מוגמרות ורק אז ביקשה את אישורה (ע"ע הסכמי אברהם). בימים האחרונים הגיעו נתניהו וגנץ לשיא של ביזוי, ברעיון לפיו הכנסת תתבקש לאשר בתוך שלושה ימי עבודה את תקציב 2021 - במקום החודשיים הקבועים בחוק יסוד משק המדינה. כיום גם נראה, שהיא איבדה את הרוב שלה בבית המחוקקים.

כאשר ממשלה מתעלמת מבית המחוקקים, היא איננה פועלת "באמצעות העם". כאשר היא הופכת את נציגי הבוחרים לחותמת גומי שלה, היא איננה פועלת "באמצעות העם". כאשר היא רומסת עד עפר את הליך החקיקה החשוב ביותר, היא איננה פועלת "באמצעות העם".

"למען העם": הממשלה הענקית הזאת (32 שרים עם אפשרות ל-36) קמה תוך הבטחה בכתב לעסוק בשני נושאים מרכזיים - המאבק בקורונה ואיחוי הקרעים. בנושא הראשון היא מקרטעת ממגבלות לסגר וחזרה, מהרס כלכלי לחורבן חברתי, מאופוריה לדיכאון. אין תכנון, אין מדיניות מיידית, אין חשיבה לטווח ארוך. יש שליפות, יש הדלפות בשידור חי, יש תוהו ובוהו. ואילו בנושא השני - אין צורך להכביר מילים: תראו איך חברי הממשלה עצמם מדברים זה על זה ומתייחסים זה לזה.

בנימין נתניהו עסוק בראש ובראשונה בגורלו האישי - וזהו מאפיין של שליט רודני, לא של שליט דמוקרטי. למרות שבכל מערכות הבחירות האחרונות הוא נכשל שוב ושוב, נתניהו דבק בשלטון. למרות שרוב הישראלים אינם רוצים בראשות הממשלה אדם המואשם בקבלת שוחד, נתניהו נאחז בקרנות המזבח. חבורת האפסים הנשרכים אחריו בליכוד יודעים, כי בלעדיו הם שום דבר - ולכן גם הם יעשו הכל כדי שהוא יישאר בתפקידו.

בני גנץ בא עם יותר רצון טוב, אך גם עם המון תמימות - ואולי עם מחשבה שאותו נתניהו לא ירמה. הוא אפשר לנתניהו להפוך אותו לסמרטוט רצפה, מתוך תקווה שבכל זאת יהפוך לראש הממשלה, וכך איבד כל אמינות כאשר איים בפעם המי-יודע-כמה להפיל את הממשלה. מהלכיו האחרונים הם מסלול עקלתון של מי שקורא את הסקרים, ומבין שבחירות עלולות לחסל את הקריירה הפוליטית שלו שלוש שנים בלבד לאחר שהחל אותה. גם הוא פועל, במיוחד בימים האחרונים, מתוך חשבונות אישיים של בחירה בין קדחת (בחירות כעת) לבין חולירע (התקפלות נוספת).

כל החבורה הזאת אינה פועלת "למען העם". מי שבאמת דואג לציבור, היה מסיר מזמן את כל המכשולים ועושה את מה שחייבים לעשות: מעביר לפני חודשים את התקציב, מעצב תוכניות כלכליות וחינוכיות ארוכות טווח ליום שאחרי הקורונה, מגייס את כל מרכיבי הציבור הישראלי למאבק במגיפה - ושם בצד את כל השאר.

אז מה נשאר לנו? לא של העם, לא באמצעות העם, לא למען העם. יש לנו מערכת דמוקרטית, אשר בראשה ניצבת ממשלה שאיננה עונה על רכיבי היסוד של ממשלה דמוקרטית. אין מנוס מלומר להם את שאמר אוליבר קרומוול לפרלמנט הבריטי באפריל 1653: "באה שעתי לשים קץ לישיבתכם במקום הזה, שעליו המטתם חרפה בבוז שרחשתם לכל מידה טובה. אתם חבורה של שכירי חרב נקלים, העושים מעשה עשו, ומוכרים את ארצכם תמורת נזיד עדשים. בשם אלוהים, לכו לכם!".