הקשיבו למסורת היהודית

ההלכה המקורית האוסרת קבלת שוחד עסקה רק בדיינים; כך נאמר במפורש בתורה, כך פירשה זאת הגמרא (כתובות, דף ק"ה) וכך פסקו הרמב"ם (הלכות סנהדרין, פרק כ"ג) ור' יוסף קארו (חושן משפט, סימן ט'). רק מאוחר יותר הרחיבו הפוסקים את האיסור לכל מי שעוסק בענייני ציבור, כפי שפסק במאה ה-19 ר' יחיאל מיכֶל אפשטיין (ערוך השולחן, חושן משפט שם): "ולאו-דווקא דיין אסור בקבלת שוחד, אלא אפילו כל הממונים בצורכי ציבור, אף שאין דיניהם דין תורה, ואסורים להטות העניין בשביל אהבה או שנאה, וכל שכן על-ידי לקיחת שוחד".

מעניין שההלכה העוסקת במישרין בשוחד מתייחסת רק למקבל: "ושוחד לא תקח"; אין איסור ספציפי על מתן שוחד. אולם הגמרא ואחריה הפוסקים מדגישים, כי גם זהו חטא – עבירת הסל של "לפני עיוור לא תתן מכשול", שכן המשחד מכשיל את המשוחד בקבלת המתת. ראיתי פעם הסבר נאה, אך איני זוכר מי אמר אותו: כאשר נותן השוחד אינו אשם כמו המקבל, יחשוש האחרון לקבל – שמא הנותן יפליל אותו מבלי להפליל את עצמו. היגיון מעניין, שאולי אינו ניתן ליישום בחוק המודרני, אך גם בו עונשו של הנותן נמוך יותר (שבע שנות מאסר לעומת עשר) והוא עשוי להפוך לעד מדינה או לסוג של עד מדינה (שמואל דכנר בפרשת הולילנד, אילן ישועה בתיק 4000).

כדאי לשים לב לאמירה ערכית של ר' יושע וולק כהן בפירושו "מאירת עיניים" (הסמ"ע). הוא מתעכב על שתי המילים בהן פותח מרן המחבר את איסור השוחד - "מאוד מאוד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד" - ואומר: "משום שחמדת ומשיכת האדם אחר הממון, הזהיר באזהרה כפולה וכתב 'מאוד מאוד'. ומהאי טעמא גם הטור בדין ריבית הזהיר בלשון זה וכתב 'מאוד מאוד צריך ליזהר באיסור ריבית'. גם כתב לעניין רפואה: 'והוא שייזהר מאוד מאוד כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות', והיינו מפני חומר פיקוח נפש. וכן הזהיר באיסור ערווה. ואב לכולם מה שהזהירו חכמי המשנה בלשון זו ואמר: 'מאוד מאוד הווי שפל רוח', מפני שטבע האדם למשוך אחר הגאות". כלומר: הטבע האנושי המושך לשוחד זהה לזה המוביל לעבירות חמורות ביותר של פיקוח נפש וגילוי עריות. כמה נכון וכמה מאיר עיניים.

כבר אמרתי בעבר, כי ניתן ללמוד שההלכה רואה גם סיקור אוהד כשוחד אפשרי – דווקא מדיני צדקה. התורה מצווה לתת לעני "די מחסורו אשר יחסר לו", והגמרא (כתובות, דף ס"ז, עמוד ב') מפרשת: "'די מחסורו' - אתה מצוּוֶה עליו לפרנסו ואי אתה מצוּוֶה עליו לעשרו. 'אשר יחסר לו' – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו".

ר' יוסף קארו מבהיר (יורה דעה, סימן ר"נ): "כמה נותנין לעני? כדי מחסורו אשר יחסר לו. כיצד? אם היה רעב – יאכילוהו. היה צריך לכסות – יכסוהו. אין לו כלי בית – קונה לו כלי בית. ואפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר והעני – קונה לו סוס ועבד. וכן לכל אחד ואחד לפי מה שצריך". כלומר: יש עניין אובייקטיבי ולכל אחד יכול להיות חסר משהו אחר. ובלשונו של ר' מנחם מנדל מקוצק: "לשוטה אנו מחויבים לתת את שטותו". כך גם בשוחד: יש מי שרוצה כסף, יש מי שרוצה כבוד ויש מי שרוצה סיקור אוהד.

השבוע למדתי, כי לא צריך להרחיק לכת לפלפול שכזה, שכן ההלכה ברורה לחלוטין. בעקבות שורה של מעשים המובאים באותה גמרא שהזכרנו בקטע הקודם, פוסק הרמב"ם: "ולא שוחד ממון בלבד אלא אפילו שוחד דברים. ומעשה בדיין אחד שהיה עולה בדוגית קטנה לעבור נהר ופשט אחד ידו וסייעו בעלייתו והיה לו דין ואמר לו הדיין: הריני פסול לך לדין. ומעשה באחד שהעביר אברת נוצה של עוף מעל רדיד הדיין, ואחר כיסה רוק מלפני הדיין, ואמר לו: הריני פסול לך לדין. ומעשה באחד שהביא מתנה אחת ממתנות כהונה לדיין כהן ואמר לו: פסול אני לך לדין. ומעשה באריס אחד של דיין שהיה מביא לו תאנים מתוך שדהו מערב שבת לערב שבת. פעם אחת הקדים והביא בחמישי מפני שהיה לו דין, ואמר לו הדיין: הריני פסול לך לדין. אף על-פי שהתאנים משל דיין, הואיל והביאם שלא בזמנם – נפסל לו לדין".

נעיר כאן על דברי הרמב"ם, אשר משנה במקצת את הסדר המובא בגמרא. נראה, שהוא הולך מן הכבד אל הקל: עזרה פיזית ממשית, עזרה פיזית פעוטה, מניעת תחושה לא נעימה, קיום מצוה ומתן רכושו של הדיין עצמו. כל אלו מספיקים כדי לפסול את הדיין, משום שהם "שוחד דברים", או בלשוננו "זוטי דברים". על אחת כמה וכמה, אם מדובר במשהו שהוא בעל ערך ממשי וחשיבות ממשית למקבל – כמו סיקור אוהד (ואני מדבר על העיקרון מבלי לקבוע עמדה בתיקים 2000 ו-4000).

אחת מנבואות החורבן הנוראות ביותר שייכת דווקא לנביא שאנו מזהים עם נבואות הנחמה – ישעיהו. הפרק הראשון של ספרו, הנקרא כהפטרה בשבת שלפני תשעה באב, מתאר את החברה הירושלמית בדורות שלפני חורבן בית ראשון (586 לפני הספירה), חברה מושחתת וערלת לב, בה השוחד הוא המושל והעניים נרמסים. התוצאה, אומר ישעיהו בשם ה', היא נתק מוחלט בין האלוקים לבין עמו: "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לָטורח, נלאיתי נשוא. ובפָרִשְֹכֶם כפיכם אעלים עינַי מכם, גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידיכם דמים מלֵאו".

הפסוקים הללו עלו בדעתי בליל חג השבועות, כאשר שמעתי על אסון קריסת הטריבונות בבית הכנסת של חסידות קרלין בגבעת זאב. זה בא אחרי האסון הנורא במירון, וגם יום ירושלים השנה לא היה חגיגי במיוחד, בלשון המעטה. האם יש בכך רמז מלמעלה? אינני יודע, אינני עוסק בנסתרות ואינני מחזיק מאלו המתיימרים להיות מנהלי החשבונות של הקדוש ברוך הוא והאומרים "על חטא שחטאנו" תוך כדי הכאה על חזהו של האחר.

אני כן חושב, שצריך לשים לב לשני הפסוקים הללו יחדיו. כבר אמרו מפרשים, כי הנביא מדבר על "חדשיכם ומועדיכם" – שלכם, לא של ה'. כאשר המרכז של החג הוא החוגג והנאותיו ולא הציווי האלוקי, החג אינו רצוי. העלייה למירון קיבלה מזמן צביון של עבודת אלילים המלווה בגזל ובניצול ציני של מצוקות להוצאת תרומות; יש חסידים ההופכים את פולחן רבותיהם לעיקר ואת עבודת ה' לטפל; וגם ביום ירושלים יש מי שמעדיפים להתגרות ולנופף בכוחם ועוצם ידם במקום להודות לבורא על חסדיו ושחרור העיר. וכאשר לכל זה מצטרף "ידיכם דמים מלאו" – התעלמות ממגבלות הקורונה ומהאזהרות המתמשכות במירון, צפצוף על נוהלי הבטיחות בפסגת זאב, התססה מכוונת בשייח ג'ראח ובשער שכם – אולי אין להתפלא על התוצאה.

פרשת מטות שבספר במדבר עוסקת בתחילתה בדיני נדרים, ובאופן יחיד במינו היא נפתחת במילים "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל". מדוע? אמר מי שאמר, בציניות שיש בה הרבה מאוד מן האמת, כי לראשי המטות – למנהיגים, לעסקנים, לפוליטיקאים – יש נטייה לחלל את דבריהם ולהפר את הבטחותיהם. לכן הציווי ניתן בראש ובראשונה להם: "ככל היוצא מפיו יעשה".

בסיומה של אותה פרשה מבקשים ומקבלים בני ראובן ובני גד נחלה בעבר הירדן המזרחי, בתנאי שהם יהיו כוח החלוץ של יתר השבטים בכיבוש עבר הירדן המערבי. משה מדגיש באוזניהם, כי ההסכם יחול בתנאי ש"והייתם נקיים מה' ומישראל". התלמוד הירושלמי (מסכת שקלים, פרק ג', הלכה ב') לומד מכאן: "צריך אדם לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום". כלומר: אל לו לאדם להסתפק בכך שהקדוש ברוך הוא מכיר בנקיון כפיו, אלא עליו להראות זאת גם לבשר ודם. ומכאן מסתעפות הלכות שונות, בעיקר בדינים של כספי ציבור. בימינו היינו קוראים לזה במילה אחת: שקיפות.

אותו עיקרון הוא גם התשובה לתמיהה גדולה שרבים עסקו בה: מדוע התורה מקדישה מאות פסוקים לתיאור כפול של מלאכת המשכן – הן הציווי והן העשייה – בעוד היא נותנת מצוות חשובות במילים בודדות. לכך אפשר להוסיף מקרים דומים של פירוט הנראה מיותר: המיפקדים של בני ישראל עם היציאה ממצרים וערב הכניסה לארץ, חלוקת השלל במלחמת מדין וקורבנות הנשיאים עם חנוכת המשכן. התשובה היא, שבכל המקרים מדובר בכספי ציבור: התרומות למשכן, מחצית השקל שנגבתה מכל אדם שהתפקד, חלוקת הנחלות בארץ ישראל, נתוני השלל המלחמתי והקורבנות בשמם של השבטים. בכל אלו אומרת התורה: אל תסמכו על משה רבינו, אל תסמכו על אהרון הכהן, אל תסמכו אפילו על הקדוש ברוך הוא; כל הנתונים לפניכם ותוכלו לבדוק לדורי דורות.

משפט נתניהו מחייב אותי לנסוע שש פעמים בשבוע ברכבת הקלה בירושלים, ותופעה אחת בולטת בכל נסיעה: חלק מן הנוסעים החרדים אינם עוטים מסיכות. יש גם אחרים, אבל החרדים בולטים משתי סיבות – לבושם ומספרם. כאשר מעירים להם, נתקלים לרוב בתגובה הנעה בין בוז לבין ניבול פה. הרב שלמה דיכובסקי, מחשובי הדיינים בדורנו, מצא קשר ישיר בין הזלזול הזה בהוראות הקורונה לבין האסון במירון והבאנו כאן את הדברים.

ההתנהגות הזאת איננה רק מסוכנת ורק מרגיזה; היא קרובה לחילול השם. אחד ההיבטים של חילול השם הוא "שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם. ואף על-פי שאינן עבירות, הרי זה חילל את השם... או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס" (הרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה', הלכה י"א).

האנציקלופדיה התלמודית מזכירה, כי חילול השם נאמר גם בתלמיד חכם שגורם לזלזול בכבוד התורה, "שממאסים עצמם בעיני הבריות ושם שמים מתחלל על ידיהם". העונש על חילול השם הוא החמור ביותר: עשיית תשובה, יום הכיפורים וייסורים אינם מספיקים, אלא רק מותו של החוטא. מעשים של חילול השם גורמים לאסונות לכלל: "חיה רעה באה ובהמה כָּלה ובני אדם מתמעטים והדרכים משתוממים [נעשות שוממות]".

נכון, הפרחחים הללו אינם אנשים חשובים, ודאי אינם מפורסמים בחסידות וכנראה גם לא גדולים בתורה. אז אין כאן חילול השם ככל מצוותו וחוקתו, הוא לא למהדרין. אבל בעיני רוב הציבור, חרדי נתפס כמישהו שיודע תורה ואמור להתנהג בהתאם, וכאשר הוא פועל בצורה הפוכה – התוצאה היא זלזול במה שהוא אמור לייצג. לכן, ושוב בלי להתיימר לנהל את עסקי בית דין של מעלה, דומה שהם די יתפלאו אחרי 120 כאשר ייאמר להם היכן מקומם.

מדוע שאול הודח ממלכותו ומדוע דוד הוא ראש השושלת ממנה ייצא המשיח? בראש ובראשונה בשל התגובות ההפוכות שלהם כאשר חטאו. שאול התעקש שהכל היה בסדר, בעוד דוד הודה מיד בחטאו ואף ביקש להעניש אותו. אם תרצו, זו תמצית המנהיגות הישרה והראויה: היכולת להודות בטעות.

שמואל ציווה על שאול להשמיד את כל עמלק; לשאול היה חבל להרוג את הצאן והבקר המשובחים, והוא גם רצה להציג לראווה את מלך עמלק, אגג, ולכן לא הרג אותם. כאשר בא אליו שמואל, התגאה שאול: "הקימותי את דבר ה'". שמואל הגיב: "ומֶה קול הזה באוזנַי?"; חכמי טבריה שמו על המילה "מֶה" טעם היוצר פעיית כבשה. שאול טוען שהעם הביא אותם לזבוח לה' – שקר, כי הוא זה שיזם זאת. שמואל עונה: אל תעשו טובות. שאול משנה את גרסתו: "כי יראתי את העם ואשמע בקולם" – שוב שקר, שגם מוסיף אלמנט של מנהיגות כושלת. שמואל מודיע לו: איבדת את המלוכה. רק אז מואיל שאול לומר "חטאתי".

לעומת זאת, כאשר נתן מוכיח את דוד על חטאי בת-שבע (אשת איש) ואוריה (רצח), דוד אומר מיד: "חטאתי לה'". הוא נענש בכך שבנו הממזר מבת-שבע מת, ובהמשך בא עליו מרד אבשלום. במקביל כותב דוד את מזמור נ"א בתהילים, שם בראשו לעולמי-עד את הכותרת "בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת-שבע" וכולו מלא בדברי תשובה וחרטה, כולל הפסוק הפותח כל אחת מתפילות העמידה: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". וכאשר דוד מבצע מיפקד בניגוד להלכה ונענש במגיפה בה נהרגים 70,000 איש, הוא מתפלל: "הנה אנכי חטאתי ואנכי העוויתי, ואלה הצאן מֶה עשו (!), תהי נא ידך בי ובבית אבי". ואז הנביא גד מורה לו לבנות מזבח בהר-הבית, במקום בו יקים בנו את בית המקדש.

יש מנהיגים כמו שאול – משכמם ומעלה גבוהים מכל העם, הבטוחים בצדקת דרכם עד שאינם מסוגלים להודות כאשר הם טועים. יש מנהיגים כמו דוד – נערים הנחבאים אל הצאן, המכירים בחולשות האנוש שלהם ומתקנים את דרכם. והנה, הראשון מסיים את חייו כדמות הטרגית ביותר בתנ"ך, חולה נפש המובס במלחמה ומתאבד לאחר שבניו נהרגים. השני, למרות האסונות הרבים שעברו עליו, הולך לעולמו במיטתו, מותיר לנו את ספר תהילים ואת ההבטחה שאחד מצאצאיו יהיה האיש שיהפוך את העולם כולו למקום בו ירבץ זאב עם כבש ו"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". הלקח ברור.