מניעת התקהלות מחייבת ריתוק לסביבת הבית

אינני יודע אם המשטרה אחראית או אשמה, או מי במשטרה אחראי או אשם. אני מעריך דבר אחד מרכזי - לא היה בכוחם של לובשי המדים מהמסד עד הטפחות לרתק אנשים לביתם על-מנת שלא יגיעו למירון.

ומשהגיעו לשם המונים, המשטרה תלויה בחסדי שמים, אם תאפשר למתקהלים להכנס לליבת האירוע ולהצטופף, חייהם בסכנה: בדרך לשם, כאשר הם שם, וביציאה, ואם לא תאפשר לקהל הענק להכנס לליבת האירוע, הם יצבאו על הגדרות וסכנת המוות תרחף שם.

ריתוק אנשים לביתם על-מנת למנוע את הגעתם לאירוע המוני באמצעות חוקים, תקנות, מניעת אמצאי תחבורה המוניים וכיוצא באלה חורג ממסגרת נורמלית של זכויות אדם, אך נאמר לא פעם כי אם בצד האחד של המאזניים חיי אדם, ובצד השני זכויות אדם, אזי חיי אדם קודמים.

בואו נביט על אירוע התקהלות אחר, אירוע ההתקהלות בבלפור אך לפני מספר חודשים, כאשר סכנת המוות ריחפה עקב המגיפה.

באחד משיאי המגיפה תוקנה תקנה מכוח חוק סמכויות מיוחדות (קורונה) האוסרת על מפגינים המתגוררים מחוץ לטווח 1,000 מטר מההפגנה להגיע לבלפור. תקנה זו הייתה בתוקף במשך שלושה עשר יום, בית המשפט העליון בהחלטתו בתיק בג"ץ 5469/20 ביטל אותה בדיעבד וקבע שהייתה בלתי חוקתית, בית המשפט אף הורה למשטרה לבטל את הקנסות שניתנו עקב אותה תקנה והקשורות להפגנות.

והרי ברור שהיכולת לקיים את הוראות הקורונה אז, והיכולת לאכוף אותן חייבה מגבלה כמותית של מתקהלים, ברור שהיכולת של המשטרה למנוע את ההתקהלות היא על-ידי ריתוק המתקהלים הפוטנציאילים לביתם, והאווירה שמשרה בית המשפט העליון, אשר בודאות מוחלטת משפיעה על הלך הרוח של המחליטים בצמרת המשטרה, "יבואו כמה שיבואו - המשטרה מנוסה בהתקהלויות, סמוך על המשטרה, היא תסתדר".

באותו פסק דין הגדיל בית המשפט והרחיב את הסטירה שסטר למנהל הציבורי ולאוכפי החוק, כשסמך ידיו בדיעבד על הפרת החוק שהיה תקף באותה עת על-ידי המתקהלים, ואמר בפועל לכל המתקהלים להבא לשים קצוץ על ההוראות (והשופט סולברג התייחס לשלילה שבכך בפסק דינו), ובנוסף ההחלטה מורה למשטרה לאתר את הנקנסים הספיציפים על מגבלת המרחק לצורך ההפגנה, שאם לא תאתרם יבוטלו כל הקנסות על חריגת מרחק על-פי אותו חוק, ללא כל קשר להפגנה.

תרבות ה"סמוך" אולי קיימת במשטרה, אך לא נולדת שם, היא נולדת אצל הפוליטיקאים ואצל השופטים המבטלים אפילו החלטות מחמירות ולא פופוליסטיות שקיבלו הפוליטיקאים, ולשוטרים הבכירים יש אז שתי חלופות, או לשים את המפתחות עם הדרגות על השולחן או לעשות כמיטב יכולתם ולהתפלל, להתפלל לאלוהים שמה שכל כך סביר שיקרה, לא יקרה, לפחות הפעם.

בואו נקח את החלטת בית המשפט העליון באותו עניין ונחליף בה את זכות היסוד להפגנה לזכות היסוד לפולחן דתי טול מן המתקהלים את היכולת להתקהל כרצונם, אל מול מושא הזכות לפולחן דתי, ונטלת מהם במידה רבה את לוּז העניין. הפועל היוצא מהגבלת המרחק שנקבעה בתקנה... הוא, אפוא, כי בעקבותיה נגרמת פגיעה משמעותית ביכולתם של המתקהלים לבטא את שברצונם לבטא. על כן, אף שהגבלה זו אינה מאיינת לחלוטין את הזכות להתקהל, היא קרובה - קרובה מדי - לקו הגבול הזה. לכך יש להוסיף כי במקרה דנן משקלה של הפגיעה בזכות להתקהל משמעותי במיוחד נוכח החשיבות היתרה שיש לייחס למתן אפשרות להתכנס באזורים בעלי משמעות מסורתית/דתית ארוכת שנים, ובמועדים בעלי משמעות מיוחדת למתקהלים.

פחות מפרומיל מאזרחי המדינה מסוגלים לקרוא ולהבין את 79 העמודים של החלטת בג"ץ באותו נושא (ההחלטה נתקבלה ברוב של שמונה שופטים ובדעת מיעוט של השופט סולברג), אחוז קטן מאוד מהם קרא בפועל את ההחלטה, אך את השורה התחתונה, ביטול תקנה המחייבת ריתוק מתקהלים לביתם בעת סכנה, וביטל הקנסות קראנו כולנו בכותרות, קראו כל השוטרים, קראו כל קציני המשטרה.

ההתקהלות ההמונית במירון מבחינת כחולי המדים הייתה גזרת שמיים, ולכן היינו זקוקים גם לחסדי שמיים, שהפעם בוששו לבוא.