פומביות הדיון היא עקרון-על במדינה דמוקרטית ואחד ההבדלים הבולטים בינה לבין מדינה רודנית. חופש הביטוי הוא ההבדל מספר אחת בין מדינה דמוקרטית לבין מדינה רודנית. חופש העיסוק הוא עוד הבדל מהותי בין מדינה דמוקרטית לבין מדינה רודנית. את כל העקרונות הללו רומסים שופטים המוציאים צווי איסור פרסום - והם עושים זאת בהליך פגום מיסודו, הנוגד כללי יסוד של השיטה.

כלכליסט חושף (יום ג', 25.5.21), כי סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, בני שגיא, הטיל איסור פרסום על הרשעתם של שני בכירים בשוק ההון בפרשת מרמה גדולה, בה נגזרו עליהם - במסגרת הסדר טיעון - עונשים של שנתיים וחצי ושלוש שנות מאסר. איסור הפרסום יעמוד עד כניסתם לכלא בחודש אוקטובר, וזאת - ככל שניתן לדעת - בין היתר מנימוקים של צנעת הפרט.

ככל שניתן ללמוד מן המעט שניתן היה לפרסם, זוהי החלטה שערורייתית. עמדנו אין-ספור פעמים בעבר על הכשלים הקשים שבהחלטות מסוג זה, וכאן דומה שהאבסורד נמתח לגבולות חדשים: האנשים הודו והורשעו בעבירות שיש בהן עניין מובהק לציבור (שוק ההון), נשלחו לכלא - ושמותיהם יפורסמו רק כאשר יהיו אסירים. אז אם יש בעיה אמיתית, מה ישתנה כאשר יישבו מאחורי סורג ובריח?

למעשה במעמד צד אחד

בעיה מרכזית ויסודית בכל איסורי הפרסום הפסולים הללו, היא שהם ניתנים למעשה במעמד צד אחד. נכון, יש תביעה ויש הגנה - אך הנפגעים היחידים מהם כלל אינם מיוצגים ואף אינם יודעים על ההליך: אמצעי התקשורת. זהו פגם בסיסי שכל השופטים מתעלמים ממנו בצורה שיטתית. ונסביר.

עקרון יסוד הוא, שלכל הליך יש לצרף את כל מי שעלול להיפגע ממנו. אם אתם סבורים ש-15 עיריות גובות קנסות חניה בצורה פסולה והגשתם עתירה נגד 13 מתוכן - בית המשפט ידחה אותה על הסף בשל אי-צירוף כל המשיבים הרלוונטיים. וכאן, בית המשפט פוגע בזכות היסוד של התקשורת לחופש הביטוי ובזכות היסוד של העיתונאים לחופש העיסוק - ואיש מהם אינו מיוצג! זהו מצב מוטרף לחלוטין, שלא היה עובר כל סף שהוא בכל הליך אחר. אבל כאן - זה נעשה בצורה שגרתית. שוב: פגיעה בחופש העיסוק ובחופש הביטוי - מאחורי גבם של הנפגעים.

מעבר לכך, אמצעי התקשורת יכולים לתרום בצורה משמעותית לדיון עצמו, ומעשה שהיה - יוכיח. שופטת השלום הירושלמית ג'ויה סקפה-שפירא נענתה בשעתו לבקשת סניגור ואסרה לפרסם את שמו של לקוחו, מנהל בחברה ציבורית שנחשד בעבירות בתפקיד קודם; הסניגור טען, כי מדובר בפגיעה בלתי ראויה בחברה הנוכחית. כלכליסט ערער והסביר, כי דווקא משום שמדובר בחברה ציבורית - יש חשיבות בפרסום. עמדתו התקבלה; נוכחות התקשורת בדיון הראשון הייתה חוסכת זמן ומשאבים.

נחוץ פסק דין מחייב

את המצב הזה חייבים לשנות. קודם כל, השופטים צריכים - אולי כמה מהם יתפלאו לשמוע - לקיים את הוראות החוק והפסיקה. איסור פרסום הוא היוצא דופן, הוא רק מהסיבות הקבועות בחוק, נקודה. אין לו שום קשר לעוצמת הראיות או לרצון לאתר קורבנות נוספים, כפי שנאמר לעיתים קרובות בהחלטות אלו. שנית, התקשורת חייבת להיות מיוצגת. אין לה גוף יציג (מועצת העיתונות היא גוף וולונטרי), אז ייתכן שהדרך היחידה היא לחייב את המבקש לצרף ולזמן את כל אמצעי התקשורת. כן, את כולם - בדיוק כמו בכל הליך אחר. סביר להניח שאם בכלל יתייצבו אחד או שניים או שלושה; וגם אם יתייצבו יותר - נזכיר שוב שמדובר בפגיעה בזכויות יסוד.

את הדברים הללו צריך לעגן בצורה מחייבת. לבית המשפט העליון אין פסיקות מסודרות ומחייבות בנוגע לאיסורי הפרסום, והגיע הזמן שיהיה פסק דין כזה. ערעורים על איסורי פרסום מגיעים לעליון רק לעיתים רחוקות, וראוי שהנשיאה אסתר חיות תנחה את המזכירות ליירט ערעורים כאלו ולהביאם בפניה - כך שבמקרה המתאים תרחיב את ההרכב ותינתן הלכה מחייבת. נדגיש: הלכה המחייבת את כולם, גם אם היא תקבע הרחבה של איסורי הפרסום - אבל שתהיה ברורה וידועה, ולא נתונה לטעמו של כל שופט שלום.

כמו-כן, צריך לעגן את חובת ייצוג התקשורת. הדבר יכול להיעשות או במסגרת של פסק דין שכזה (וכך עדיף, אבל זה יכול לקרות בעוד שנה ואולי שנתיים ואולי שלוש) או במסגרת נוהל של נשיאת בית המשפט העליון (שלמשל ינחה את המזכירויות לקבל רק בקשות אליהן צורפו כל אמצעי התקשורת). אפשר כמובן לחשוב על עוד דרכים. העיקר הוא, שהמגיפה של איסורי הפרסום הפסולים והפוגעים תיפסק - ומיד.