20 בינואר. הניצחון של אבא שלי

היום, 20 בינואר, מציינים 80 שנה לוועידת ואנזה. כידוע, בוועידה זו התכנסו נציגים מכל משרדי הממשל הנאצי בווילה בפרבר ואנזה שבברלין, במטרה לבסס את מעמד הס"ס בארגון הפתרון הסופי - התוכנית להשמדת יהודי אירופה, תוך תיאום בין כל זרועות הממשל הנאצי.

באותו היום ממש, 20 בינואר 1942, נולד תינוק יהודי, יתום מאב, בעיר יאסי שברומניה. אבא שלי.

כחצי שנה קודם לכן, בסוף חודש יוני 1941, סבלו יהודי יאסי מפרעות שאורגנו בעידוד השליט הפשיסטי הרומני, יון אנטונסקו, שהיה בעל ברית של אדולף היטלר, באירוע שנקרא "הפוגרום ביאסי". במסגרת פרעות אלו נדחסו אלפי יהודים לתוך רכבות אטומות, והוסעו במשך כמה ימים, עד שרובם מתו מצפיפות ומחנק.

גם סבא שלי, יוסף, היה ברכבות הללו. האגדה המשפחתית מספרת שהוא יצא חי מן הרכבת, ומיד בצאתו עמד להתפלל מנחה - ואז הוא נורה למוות. סבא השאיר את סבתא מרים עם ילדה בת שלוש ובהריון. ולאחר חצי שנה, כאמור, נולד אבא שלי, אפרים.

אפשר להאריך ולספר על העוני, על התלאות, ועל הקושי של אישה עם שני ילדים קטנטנים בשלהי מלחמת העולם השנייה, ומיד לאחר מכן - תחת השלטון הקומוניסטי שהגיע לרומניה. לאחר הקמת מדינת ישראל, המשפחה הקטנה הגישה בקשה לעלות לארץ. ורק לאחר פיטורים מהעבודה וחודשים רבים של המתנה, הצליחו לקבל את האישור לעלות על האונייה ארצה.

אבא מתאר את שירת התקווה שהעולים שרו כשראו את נמל חיפה. הוא כילד בן שמונה לא הכיר את השיר ובוודאי שלא הבין את המילים, אך חש היטב את ההתרגשות על סיפון האונייה, ובכל פעם ששרים את התקווה, הוא חוזר ומתרגש...

ומהאונייה - למעברה בבית ליד. יש כאלו שחושבים שרק עולי ארצות האיסלאם שוכנו במעברות, אך גם אבא ומשפחתו הקטנה, יוצאי רומניה, זכו לשכון במעברה, באוהל אחד שחולק על-ידי שמיכה לשתי משפחות. בליל של שפות לא מובנות במעברה. היכן השירותים? איפה מקבלים אוכל? איך מחליפים בגדים בחוסר פרטיות שכזה? ובעיקר - החורפים הקשים של תחילת שנות ה-50 בתוך אוהל נוטף מים ושנופל כל לילה מחדש בגלל הרוחות והגשמים.

בגלל המצב הקשה, אחותו נשלחה למוסד של עליית הנוער, והוא נשלח לגור אצל קרובי משפחה בקריית שמואל שליד חיפה, ואחרי כמה חודשים - לבית היתומים בלומנטל בירושלים. והשנים חולפות - לימודים לא סדירים במוסדות שונות, בר-מצווה בבית היתומים, חזרה לגור בבית אימא שהתחתנה בשנית ועברה לגור במרתף בן חדר אחד ביפו, הצטרפות לבני עקיבא, וההחלטה ללמוד בישיבתו של הרב משה צבי נריה, בכפר הרא"ה.

ושם - מי ישלם את שכר הלימוד של הנער היתום? איך ידביק את הפער הלימודי הגדול מילידי הארץ שהגיעו מבתי ספר מסודרים וממשפחות מבוססות? עם הרבה מאמץ, כוח רצון, יכולת הסתגלות ודבקות במטרה, הצליח אבא לסיים את הבגרות, להתגייס לנח"ל המוצנח, ולסיים קורס מ"כים וקורס קצינים. ולאחר מכן - מורה, מנהל בית ספר ומרצה באוניברסיטה.

כיום, ד"ר אפרים יצחקי, בגיל 80, מוקף באישה אוהבת, ארבעה ילדים, 21 נכדים ושישה נינים, יכול להסתכל אחורה, להיטלר ולאנטונסקו, ולומר להם: "הפתרון הסופי" שלכם לא הצליח. אני, שנולדתי באותו היום - כל מסלול חיי מהווה את הניצחון על התיאוריה של השמדת היהודים.

ומסלול חייו של אבא בעצם מספר גם את סיפורה של מדינת ישראל - שואה, עלייה, מעברות, חינוך, התגברות על קשיים ועמידה בכל אתגרי החיים. משואה לתקומה.

אבא בן 80. מזל טוב, אבא!