דאעש אינו פועל בישראל; הערבים מתנגדים לו

בחינה של מעורבות קודמת של דאעש בפעילות בישראל מצביעה על כך שהיא לא קנתה אחיזה עמוקה בקרב ערבים אזרחי המדינה. מאז הקמת דאעש בשנת 2014 ועד היום, מספר הכלואים בעוון השתייכות וזיקה כלשהי לדאעש לא עלה על כ-100, בכללם אלה שנעצרו לאחר הפיגועים האחרונים. כך, למרות ניסיונותיהם של אמצעי התקשורת המזוהים עם דאעש, ובראשם ביטאונו הראשי, אל-נבא, לנצל את "הצלחת" הפיגועים כדי לייחס לארגון פעילות נרחבת נגד ישראל, העובדות מוכיחות, כי מעבר למלל ורטוריקה ארסית, הוא לא הקדיש משאבים ותשומת לב רבה לתכנון פעולות טרור בישראל. זאת, גם ביחס לפעילות שלו ושל שותפיו בעבר באזורים עולם אחרים.

גם לאחר שני פיגועים אלה, לא נראה כי חלה תפנית אסטרטגית בסדרי העדיפות של דאעש מול ישראל. בשיח התקשורתי הנוכחי של הארגון חוזר ובולט יחסו השלילי הקיצוני כלפי ארגוני הטרור הפלשתיניים של חמאס, הג'יהאד האיסלאמי הפלשתיני וכלפי חיזבאללה. זאת, למרות שאלה שבחו את מבצעי הפיגועים האחרונים בישראל מזוהי דאעש, כמו את התוקף הפלשתיני מג'נין שביצע את הפיגוע בבני ברק ב-29 במרס. ככלל, דאעש מקפיד לגנות בחריפות את הארגונים הללו ולהוקיעם כמשתפי פעולה עם אויבי האיסלאם, ולכן רואה בהם כופרים ומאשים אותם בסיוע לבלום את הגי'האד שרצה לבצע נגד ישראל בעשור האחרון.

גל הפיגועים הנוכחי זכה מתחילתו לגינוי חד-משמעי מצד המפלגות הערביות, המנהיגות הארצית של החברה הערבית (ועדת המעקב העליונה), ועד ראשי הרשויות ומצד ארגוני החברה האזרחית. גורמים ערביים רדיקליים נמנעו מתגובה. ההסבר המיידי לתגובה (כמעט) מקיר לקיר זו קשור לחשש הקולקטיבי של הציבור הערבי מפני חזרה לאירועי מאי 2021 – האלימות בין יהודים לערבים בערים המעורבות בזמן מבצע "שומר החומות" – ומפגיעה בחזרה לשגרה ופנייה לשיקום מצבו הכלכלי והחברתי, במיוחד לאחר שנות הקורונה. ההתנגדות החריפה במיוחד לפיגועים שבוצעו על-ידי מחבלים בזיקה לדאעש והגדרתם כ"מעשי טרור", נעוצה בעובדה שהחברה הערבית בישראל, כמו רוב האוכלוסייה בשטחי הרשות הפלשתינית לרבות תומכי חמאס והג'יהאד האיסלאמי הפלשתיני, מתנגדים בחריפות לאידיאולוגיה של דאעש ולזיהוי המאבק הלאומי הפלשתיני עימה.

ניתן לקבוע שהחברה הערבית בישראל מהווה מיעוט אתני-לאומי מתון ופרגמטי מבחינה פוליטית וחברתית. למרות ההזנחה רבת השנים של האזרחים הערביים מצד המדינה ועל אף התמשכותו – ללא צפי להסדר - של הסכסוך הישראלי–פלשתיני, החברה הערבית נמנעת ככלל מאימוץ גישה של מחאה אלימה ואין בקרבה נטייה להתקוממות עממית מזוינת או טרור נגד המדינה.

על ציר הזמן התרחשו אומנם אירועי הפרות סדר ומחאות, בחלקן אלימות, אולם הן היו מעטות יחסית. ביניהם נזכיר את אירועי יום האדמה במארס 1976, אירועי אוקטובר 2000 על-רקע פרוץ האינתיפאדה השנייה, "אינתיפאדת היחידים" שהחלה בספטמבר 2015 ולאחרונה אירועי מאי 2021, שהתרחשו בעקבות האלימות שפרצה בהר-הבית ובמזרח ירושלים. אחד הביטויים היותר משמעותיים בהפרות הסדר הקשות של מאי 2021 היה הגלישה לפגיעה בסמלי המדינה ולשיבוש התנועה בצירים. אלה בוצעו בעיקר על-ידי צעירים חסרי שיוך פוליטי, חסרי מעש, שחלקם מעורבים בתופעות פשיעה, אשר ראו בהתפרעויות הזדמנות לטהר את שמם כעבריינים על-ידי השתלבות בפעילות בעלת אופי לאומני.

התרחקותה של החברה הערבית מפעולות טרור בולטת שבעתיים, לאור העובדה שבניה מהווים יעד אטרקטיבי לגיוס מצד ארגוני טרור פלשתיניים וחיזבאללה. זאת, על-רקע קשריהם המשפחתיים, החברתיים והמסחריים עם תושבי הרשות הפלשתינית והיותם נושאים תעודת זהות ישראלית, המקלה על גישתם לאתרים בארץ והיכרותם עם יעדים אפשריים לפיגוע. למרות פוטנציאל סיכון זה, לאורך השנים אירעו מקרים מעטים יחסית של מעורבות ערבים ישראלים בטרור.

מאפיין החברה הערבית בישראל כמיעוט בלתי אלים בעיקרו קשור בכך שבמשך השנים היא עברה תהליכי סוציאליזציה של חיים משותפים עם החברה היהודית, הקושרים אותה למדינה ולציבור היהודי בתחומים רבים. הרוב הגדול של האזרחים הערביים רואים את ישראל כמדינתם-הם, מעוניינים לשמר את אזרחותם וזכויותיהם בה וחותרים להעמיק את השתלבותם בה. כל זאת, בלי לוותר על זהותם העצמית כמיעוט ילידי וכבני העם הפלשתיני.

ניתן להעריך, שלא הייתה תקופה כמו זו הנוכחית, שבה הנסיבות הסביבתיות ("האביב הערבי" ו"הסכמי אברהם") דוחפות את האזרחים הערבים לחזק את השתייכותם לישראל. השילוב הפוליטי של רע"ם בקואליציה הנוכחית והנכונות של רוב המפלגות היהודיות לשיתוף פעולה פוליטי עם הרשימה המשותפת, וכן תמיכתן בגישת ההשתלבות, הם ביטוי מובהק למגמת השילוב, כפי שהיא באה לידי ביטוי בקרב הציבור היהודי במדינה.

נדגיש, כי מול הגישה המתונה של מרבית הציבור הערבי, קיימות בקרבו גם קבוצות רדיקליות קיצוניות, הרואות את מגמת ההשתלבות בשלילה מוחלטת וחותרות לסכל אותה. למרות שמדובר במיעוט קטן, יש לו נוכחות ותהודה, בעיקר בקרב צעירים וברשתות החברתיות. כך למשל, על-פי סקר של אקורד והאוניברסיטה העברית בחודש שעבר, 87% מהנשאלים הערביים אמרו שהמחבלים אזרחי ישראל אינם מייצגים אותם, 8% אמרו שאלה מייצגים אותם במידה מעטה ורק 5% קבעו כי הם מייצגים אותם במידה רבה או רבה מאוד. נראה כי בין האחרונים יש הנכונים להשתמש בטרור, גם כדי לסכל את תהליכי ההשתלבות.

לסיכום: מוערך שרק נסיבות קיצוניות במיוחד ותפניות שקשה להעריכן עלולות לסייע בידי אידיאולוגיות רדיקליות ואלימות, כאלה של דאעש ודומיו, לזכות בתמיכה ציבורית בחברה הערבית בישראל. אין זה המצב כיום. אולם, תפקידה של המדינה הוא לפעול בנחישות לחיזוק הרוב הפרגמטי, תוך בלימה נחושה של הקבוצות הקיצוניות האלימות בכל דרך שהחוק מאפשר.