האם באמת יש צורך במפקדת העומק

שיחה בין מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי, אלוף (מיל') תמיר היימן, למפקד מפקדת העומק, אלוף איתי וירוב, נגעה ברוב האספקטים של התחום. אלו הם ההיסוס הישראלי המסורתי להשתמש בפעולות עומק בעלות משמעות מערכתית (ובמערכות האחרונות בתמרון היבשתי בכלל), הבעיות המבניות המקשות על יצירת אופציה אמינה לפעולה שכזו, ומעל לכל: הנחיצות של אופציית העומק בתרחיש העיקרי שאליו אמור צה"ל להיערך – עימות רב-זירתי שבו תידרש פעולה במעגל הראשון להשגת הישג משמעותי מול האויבים שעל הגבול. אני מסכים לחלוטין לאמירותיהם בעניינים אלה.

אלא שפיל אחד נכח בחדר ולא עלה כלל בשיחה: תפקידה של מפקדת העומק עצמה (זה שמה הרשמי, ולא "פיקוד העומק", ועל כך עוד בהמשך), והשאלה האם היא מועילה או מזיקה לסיכוי שאכן כוח לפעולה עמוקה ייבנה כראוי ויופעל בעת הצורך. כדי לרדת לעומקה של השאלה הזו, צריך לחזור לשורשים ההיסטוריים של הקמת המפקדה ולהביט אל העתיד במבט מפוכח.

צריך גם להבחין, לצורך הדיון, בין "פעולות מיוחדות" ל"אופרציה בעומק". המושג הראשון מתייחס לפשיטה נקודתית של כוח מיוחד. השני הוא פעולה של כוח משמעותי בעומק שטח האויב, שנועדה ליצור אפקט מערכתי התורם למיטוטו או להישג נדרש אחר (למשל, קיצור משך המערכה).

תופעה ידועה היא שצה"ל, שהצטיין לא אחת בפעולות מיוחדות בעורף האויב בימים של ביטחון שוטף, ביצע מעט מאוד פעולות שכאלה במערכותיו הגדולות. הדבר נבע בין השאר מתופעות שאותן ניתחו וירוב והיימן בשיחתם, ביניהן מחירה של האחריות להחלטה על פעולה שכזו, להבדיל מהבקעה בחזית שאינה זוכה לביקורת גם אם מחירה בחיי אדם כבד בהרבה.

דוגמה כמעט בודדת ממלחמת יום הכיפורים כולה היא הפעולה של סיירת הצנחנים בפיקוד שאול מופז על גבול סוריה-עירק, שהשיגה הצלחה חלקית בלבד ואלמלא תושייתם של טייסי חיל-האוויר הייתה עלולה להיגמר בכי רע. התסכול מתופעה זו הביא בשעתו להקמתה של יחידת שלדג על-ידי בוגרי סיירת מטכ"ל, ולגלגוליה השונים של מפקדת הכוחות המיוחדים (משמ"מ, באחד מכינוייה), במסגרת תכנונים מבצעיים שונים.

פעולה בעומק היא סיפור אחר. בצה"ל לא חסרו במהלך השנים תכנונים לפעולה שכזו. כדוגמה אחת, במלחמת לבנון הראשונה (1982) תוכננה הטסת כוחות שישתלטו על קטעים שונים בכביש ביירות-דמשק ויחסמו בריחה אפשרית של אנשי אש"ף מביירות, עד שצה"ל כולו ישלים את משימתו ויגיע אל הכביש. ואולם פעולה זו לא בוצעה, מהסיבות הרגילות וגם בגלל ההטעיה המכונה "40 קילומטרים". כמוה גם מבצעי עומק שתוכננו במערכות אחרות.

המהלכים המשמעותיים היחידים במלחמות ה"גדולות" היו הצנחת חטיבת הצנחנים במיתלה במבצע קדש, מהלך שלא הייתה בו שום תרומה למערכה של צה"ל אלא מילוי חלקה של ישראל בהבנות בינה לבין בריטניה וצרפת, והקרב העקוב מדם שהתפתח ממנו היה הסתבכות לא מתוכננת; הפשיטה של כוח צנחני המילואים על מתחם התותחים באום כתף בששת הימים, כחלק מהקרב המופתי של אוגדת שרון במתחמי אבו עגילה, שהיא בגדר איגוף אנכי כחלק מתמרון חזיתי; והנחתת כוח הצנחנים באוואלי ב-1982.