הכוחניים והבריונים

מהפכות אפשר לחולל בכוחנות או בדרכי נועם; ראו המהפכה הצרפתית מול המהפכה התעשייתית, המהפכה הרוסית מול מהפכת המידע. הפיכות, לעומת זאת, בנויות על כוח ולעיתים גם על אלימות. מאחר שמה שמכונה "הרפורמה המשפטית" הוא למעשה הפיכה משטרית, אין להתפלא על כך שמחולליה רוצים לשכנע בכוח במקום לפעול בכוח השכנוע. אנחנו לא מדברים על אלימות, חלילה, אך גם כוחנות היא התנהלות פסולה במדינה דמוקרטית – ודאי כאשר היא באה מצד הממשלה. זה בדיוק מה שעלול להוביל לעריצות הרוב, וזה בדיוק מה שמחוללי ההפיכה סבורים שצריך להיות: יש לנו רוב, אז נעשה כל מה שאנחנו רוצים, תוך רמיסת המיעוט וכללי היסוד של השיטה והמדינה.

ראינו את הכוחנות הזאת באופן בו ניהל שמחה רוטמן את דיוני ועדת החוקה, תוך סתימת פיותיהם של מתנגדי הרפורמה ואף סילוקם מדיונים. כוחנות עלולה להפוך לבריונות, וכך ניתן להגדיר את התנהגותם של שלושה מן הבכירים בשרי ישראל. בצלאל סמוטריץ' מבטל כעפרא דארעא את כל העמדות המקצועיות המזהירות מפני האסון הכלכלי שתמיט ההפיכה. אלי כהן תקף השבוע את סגנית נשיא ארה"ב, קאמלה האריס (וניסה בצורה מגושמת לתקן כאשר הבין איזה נזק גרם). ואילו בשמו של יריב לוין מדברים על כך שלא יכנס את הוועדה לבחירת שופטים אם הרכבה לא ישתנה.

אם אכן כך ינהג לוין, זו תהיה בריונות שלטונית חמורה במיוחד. הוועדה איננה שלו; הוא רק היו"ר שלה. היא איננה כלי פוליטי; תפקידה לשרת את כלל הציבור. נכון שדניאל פרידמן וציפי לבני נהגו באותה צורה כאשר היו להם חילוקי דעות עם נשיאי בית המשפט העליון על זהות השופטים שייבחרו. זה היה בהחלט פסול. אצל לוין זה חמור בהרבה: לא מדובר במחלוקות נקודתיות אלא ברצון לכפות בכוח שינוי מערכתי בסיסי, שיהפוך את השופטים לכל הפחות למזוהים פוליטית אם לא למינויים פוליטיים.

בג"ץ בהחלט יכול להורות ללוין לכנס את הוועדה ולקבל החלטות, כולל על זהותו של הנשיא הבא של בית המשפט העליון. כלל יסוד במשפט מינהלי הוא החובה להפעיל סמכות. יו"ר ועדה לתכנון ובנייה אינו יכול להחליט שלא בא לו לכנס אותה, והמופקד על רשיונות נשק אינו יכול להימנע מהענקתם רק כי לא מתחשק לו. כנ"ל שר המשפטים בתפקידו כיו"ר הוועדה לבחירת שופטים. האם לוין יציית לכזה פסק דין? כמו לכל אורך ההפיכה, זוהי בסופו של יום השאלה המכרעת.

הכוחנות והבריונות קיימות גם מצידם של מתנגדי ההפיכה המשטרית. מאחר שכבר אמרתי זאת אין-ספור פעמים, אסתפק הפעם באמירה קצרה: הפגנות ומחאות חייבות להיעשות אך ורק במסגרת החוק. על אחת כמה וכמה, כאשר הן מיועדות להגן על ערכי היסוד של הדמוקרטיה, שלטון החוק והשוויון בפניו. להפגין בצורה בלתי חוקית נגד ההפיכה המשטרית – זו סתירה במונחים.

חסימת כבישים היא עבירה על החוק. חסימת כבישים וצמתים מרכזיים המובילים לבית חולים גדול (נתיבי איילון בדרך לאיכילוב) היא פשע מוסרי ממדרגה ראשונה, שמחירו עלול להיות בחיי אדם. המשטרה אפשרה בשעתו לנכים לחסום צמתים ומסילות רכבת, כי פינוי שלהם לא נראה טוב – ובכך פרצה את השער בפני כל מי שרוצה לחסום כמותם. אם נכים כן, אז למה לא יוצאי אתיופיה? ולמה לא עובדים סוציאליים? ולמה לא מפגינים משמאל? ולמה לא מפגינים מימין?

החסימות הפכו להיות הנורמה החדשה, וזה מפחיד משתי סיבות. ראשית, כי מדובר בהפרת חוק שזוכה להסכמה שבשתיקה מצד רשויות האכיפה. שנית, כי מהר מאוד מישהו יחפש משהו קיצוני יותר, שיעניק לו יותר תשומת לב ויותר כותרות. כך בדיוק נראית התדרדרות לאנרכיה.

הדיון בבג"ץ בעתירות נגד התיקון לפקודת המשטרה, המכונה "חוק בן-גביר", הכניס לזירה אחת שני בריונים בוטים במיוחד: אליעד שרגא מול איתמר בן-גביר. אם המטרה הייתה להיות כמה שיותר בוטה, כמה שיותר כוחני, כמה שיותר מזלזל בבית המשפט – שרגא ניצח ואפילו די בקלות. כוכבית: היה לו הרבה יותר זמן להפגין את כישוריו, כי הוא דיבר 40 דקות בעוד בן-גביר קיבל דקות בודדות (שכן עורך דינו דיבר בשמו). בן-גביר חצה את הגבול פעם אחת, כאשר ראש ההרכב, עוזי פוגלמן, ניסה להעיר משהו תוך כדי דבריו. "אני מבקש לא להפריע לי!", נזף בן-גביר בפוגלמן, שלא הגיב.

שרגא מצפצף על שופטי העליון. זו ברירת המחדל שלו. לא משנה מה ההרכב, לא משנה מי עומד בראשו, לא משנה מה הנושא. הוא ישא את הנאום שלו, ישתלח בגסות בצד השני, יבוא בטענות אל השופטים שלא נתנו לו בעבר את מבוקשו ויתעלם לחלוטין מכל הערותיהם. אני זוכר את מרים נאור ז"ל, שבין כישוריה הרבים נמנתה היכולת להשליט את מרותה באולם, מנסה לשווא להשתלט על שרגא. אני זוכר את אליקים רובינשטיין יבדל"א, אולי השופט נעים ההליכות ביותר בתולדות בית המשפט העליון, מזהיר את שרגא שייאלץ להורות לו לשבת.

השבוע היה זה תורו של פוגלמן, בעל ניסיון עצום בניהול דיונים, שנאלץ שוב ושוב לדרוש משרגא להתמקד בעיקר. יחסית לדיונים אחרים, פוגלמן די הצליח, גם כאשר שרגא נכנס בגסות לדבריו – אם כי לא נראה שיש שופט כלשהו שבאמת יכול להכריח אותו להתנהג לפי הכללים המחייבים כל עורך דין. למרות, ואולי דווקא בגלל, שמדובר בבית המשפט העליון, השופטים חייבים להיות הרבה יותר תקיפים: להבהיר לשרגא מה כן ומה לא, להזהיר אותו שיפסיקו את טיעונו אם יחרוג מהנחיותיהם וגם לעשות זאת. כן, להורות לו להפסיק ולהתיישב – ומוטב בשידור חי.

גם כדאי, אגב, להתחיל לפסוק הוצאות ריאליות לחובת התנועה לאיכות השלטון בעתירות סרק, כמו זו שהגישה בעניינו של אפי נוה ושעלתה לה 8,000 שקל בלבד. חוץ מזה, לפני שוועדת האתיקה של הלשכה עוסקת בענייני נוה, כדאי שהיא תטפל בעורך דין אחד, שפסק דין חלוט קבע שהעיד עדות שקר והדיח לכך את אחד מחשובי הרבנים בישראל. שמו: אליעד שרגא.

כאשר יוקר המחיה עולה ומכה בכולנו, מפתה מאוד וקל מאוד לצעוק על מונופולים כוחניים המנצלים לרעה את כוחם ומרוויחים על חשבוננו. אכן, יש במשק הישראלי ריכוזיות ויש בו חברות בעלות רוב יחסי או אפילו רוב מוחלט במכירות בתחומי פעילותן. אין ספק שזה בא לידי ביטוי במחירים. אבל לפני שממהרים להתערב בשוק החופשי – וזה בדרך כלל לא נגמר טוב – חשוב לשים לב לכמה גורמי רקע.

ראשית, בחלק ניכר מהתחומים יש תחרות עזה, ודאי בהתחשב בעובדה שישראל מונה פחות מ-10 מיליון תושבים, שיש בה מאות אלפי צעירים שאינם צרכנים, ושיש בה שני קהלי משמעותיים (החרדים והערבים) שאינם משולבים בצורה מלאה הן בצד הביקוש והן הצד ההיצע. בהתחשב בכל אלו, חמישה בנקים גדולים וחמש קבוצות ביטוח ופיננסים גדולות ושלושה ספקי סלולר גדולים ושלוש רשתות שיווק גדולות – זה לגמרי לא רע.

שנית, אין לנו סחר של ממש עם שכנינו, גם מסיבות מדיניות וגם משום שאין להם יותר מדי מה להציע לנו. לעומת זאת, שותפות הסחר הגדולות ביותר של ארה"ב הן (בסדר יורד) קנדה, מקסיקו וסין בייצוא; סין, מקסיקו וקנדה בייבוא. בלגיה מייבאת בעיקר מהולנד, גרמניה וצרפת; ומייצאת בעיקר לגרמניה, צרפת והולנד. כאשר אין ייבוא מתחרה, המחירים בהתאם.

שלישית, לא קל לשכנע חברות זרות להיכנס לישראל. השוק קטן למדי, המצב הגיאו-פוליטי ידוע, המשק הישראלי לא יכול לשמש כנקודת זינוק לשווקים שכנים – ועכשיו יש ממשלה המאיימת על הדמוקרטיה ועל מנועי הצמיחה המרכזיים. דרישה לתחרות והרתעת משקיעים אינם עולים בקנה אחד. אם הממשלה באמת רוצה להיאבק ביוקר המחיה, שבתור שלב ראשון תקבור סופית את ההפיכה המשטרית.

טענות דומות נשמעים כלפי הבנקים, הבריונים הללו שיודעים להרוויח יפה מאוד מעליית הריבית, אבל שומרים את כל הרווח לעצמם – לא פחות מ-6 מיליארד שקל ברבעון הראשון של 2023. בצלאל סמוטריץ' מדבר על מס יסף מיוחד על הבנקים – רעיון הנשמע מגוחך ופופוליסטי כשהוא בא ממי שמתיימר להיות איש ימין. בכלל, ממשלת הימין-מלא-מלא הזאת מדברת מבחינה כלכלית כמו ממשלת שמאל, כולל בנושא המונופולים.

שוב, כדאי להזכיר את העובדות. אתם יודעים מי שולט בשלושת הבנקים הגדולים? הפתעה: כולנו. בשלושתם אין גרעין שליטה; בבנק הפועלים יש למשפחת אריסון 5.6% וזהו, בעוד כלל ביטוח מחזיקה ב-6.6%. בבנק לאומי יש לכלל ביטוח 5.6%, ולהפניקס – 4.9%. כלל מחזיקה גם 6.6% בדיסקונט ואוחריה מיטב-דש עם 4.7%. אחזקות המשקיעים המוסדיים הללו אינן של עצמם ("נוסטרו") אלא כספי ציבור – קופות גמל, קרנות פנסיה, ביטוחי חיים, קרנות נאמנות.

בבנק מזרחי-טפחות שולטות משפחות עופר ו-ורטהיים (21% ו-20% בהתאמה), ובבנק הבינלאומי – משפחות בינו, ליברמן ואבלס (48%), אך גם בהם רוב המניות הן בידי הציבור. בשרשור, למעלה מ-5 מיליארד שקל מרווחי הבנקים ברבעון הראשון הם רווחים של הציבור – גם אם בעקיפין, בעליית ערך מניות הבנקים שבאה לידי ביטוי ברווחים על השקעותיו.

עכשיו נגיד שנדרוש לחלק לנו את הרווחים הללו כדיבידנדים. התוצאה תהיה בדיוק הפוכה ממה שרוצים להשיג. נזכיר: הרווחים הללו נוצרו בעיקר בשל עליית הריבית. הריבית עולה כדי להפחית את כמות הכסף במשק, להוריד את האינפלציה (ואת יוקר המחיה) ולהוזיל את הדירות. אם שופכים כסף למשק, ובמיוחד אם מזרימים אותו למשקי הבית – האינפלציה ממשיכה לעלות ויש צורך בהעלאות ריבית נוספות. בהחלט נכון שהבנקים יתנו ריבית חיובית כשם שהם יודעים לגבות ריבית שלילית, אבל חייבים לזכור את מטרת-העל: להוריד את האינפלציה, שהנזק שלה – בראש ובראשונה למעמד הביניים ולשכבות החלשות – הוא הרסני.

השבוע היה צורך באיום בהפסד טכני כדי לגרום השבוע למכבי תל אביב להעביר להפועל תל אביב את הכרטיסים שהוקצו לאוהדיה במשחק הראשון בגמר הפלייאוף של ליגת העל בכדורסל. שמעון מזרחי טען שהוא לא יכול לקחת אחריות על מופעי האבוקות של אנשי הפועל, אבל זה תירוץ מגוחך. אם מכבי עושה את מה שהמשטרה דורשת ממנה, האחריות איננה עליה.

זה היה פשוט עוד מופע כוחנות של הקבוצה שהתרגלה לעצב את כללי המשחק כפי שנוח לה. אור גורן, שהיה כוכב בענף לפני ארבעה עשורים, אימן את נבחרת הנוער ומדורג במקום חמישי בטבלת קלעי ליגת העל של כל הזמנים, הגיב השבוע על פארסת הכרטיסים באמירות יוצאות דופן:

"דורות של ילדים גדלו במדינת ישראל שטופי מוח ומעריצי מכבי תל אביב,שעשתה כמעט כל דבר לא חוקי שאפשר על-מנת לנצח. קניית שופטים, משקיפים, רבנים, שוטרים, ועדות משמעת ועוד ועוד. לנצח את מכבי תל אביב היה בלתי אפשרי באותה תקופה, והיחס כנגד מי שבכלל העז וניסה (ומדי פעם הצליח) היה כאל גדול שונאי ישראל". מכבי לא הגיבה וגם לא תבעה אותו.

השבוע דיבר גם הפרסומאי אייל חומסקי, לאחר שמכר את השליטה בקבוצת הפועל ירושלים, מן הבודדות שנותנות למכבי קרב של ממש בזירה המקומית. הוא הסביר בין היתר מדוע הקבוצה לא הצליחה להיכנס ליורוליג, המפעל היוקרתי ביותר של היבשת, גם כאשר היא (ולא מכבי) הייתה אלופת המדינה: "מאוד רצינו ולא הצלחנו. בשלב מסוים הבנו שמכבי תל אביב לא רוצה. עשיתי מאמץ לשכנע שזה לטובת הכדורסל הישראלי... ולצערי לא הצלחתי". מכבי היא ממייסדות היורוליג ומשתתפת קבועה בו; אז מה אם האלופה היא אחרת, זה רשום בטאבו על שמם הכוחני של הצהובים.