הסרבנים יוצרים תקדים מסוכן בצה"ל ופוגעים בדמוקרטיה

אחד הטיעונים המרכזיים המושמעים על-ידי קצינים שהפסיקו את התנדבותם, הוא הפרת החוזה בינם לבין המדינה עקב הליכי החקיקה, ובלשון מטאפורית יש האומרים שהתחייבו "לשרת את הממלכה ולא את המלך". אלה מסבירים שמהלכי הממשלה מובילים לשינוי משטרי שמהותו ביטול הדמוקרטיה. ביטול הדמוקרטיה הוא בחזקת הפרת חוזה מצד המדינה, ובהפסקת שירותם בצה"ל הם למעשה פועלים להגנת הדמוקרטיה. לשיטתם, הם אמונים על הגנת המדינה רק בתנאי שהמדינה שומרת על מה שלפי תפיסתם הם ערכיה הדמוקרטיים.

ואולם, מערכת הטיעונים הזו הופכת למעשה את צה"ל ל"צבא ההגנה לדמוקרטיה". מעבר לכך שלא ברור מה הבסיס החוקתי לתפקיד שומרי הדמוקרטיה שנטלו לעצמם, לא ברור כיצד מי שמפסיק לשרת מקיים את ערך הגנת המדינה אזרחיה ותושביה. שהרי, בנוסח שבועת האמונים לצה"ל לא מוזכרת המילה דמוקרטיה. לא לגמרי ברור לאיזה חוזה הם בדיוק מתייחסים, והאם מדובר באותו חוזה עליו חתמו גם כל אותם רבבות קציני מילואים אחרים, שלא הצטרפו אליהם ואף מסתייגים נמרצות ממעשיהם.

הצבא בישראל הוא צבא ההגנה לישראל. ייעודו הוא הגנה על המדינה מפני איומים חיצוניים והוא לעולם כפוף לדרג מדיני שנבחר כחוק. צה"ל הוא לא צבא ההגנה על הדמוקרטיה, זה אינו תפקידו. קציני מילואים, בכירים ומוכשרים ככל שיהיו, אינם פרשנים חוקתיים ואינם אמונים מכוח חוקה (שאיננה) או חוק יסוד הצבא להגן על המשטר הדמוקרטי בישראל.

הגנה על המדינה ועל אזרחיה, ממלכתיות, אחריות, אמינות, דוגמה אישית ומקצועיות כערכים בשמם פועלים "המוחים במדים" - מחייבים את קציני הצבא בסדיר ובמילואים (כשהם בתפקיד או משתמשים במעמדם, דרגתם ותפקידם בצה"ל) להבטיח התנהלות נקייה מפוליטיקה של הצבא והעמדת חומה גבוהה בין הצבא ותחומי אחריותו לבין המרחב האזרחי-פוליטי, בוודאי כשמדובר במחאה אזרחית-פוליטית.

במובן זה, כל אותם ערכים, מחייבים את הקצינים להקפיד על הישארות הצבא בבסיסיו ואת היצמדותו ודבקותו במשימותיו הצבאיות-ביטחוניות. לערך "ממלכתיות" חשיבות רבה במיוחד, ומשמעותו נאמנות למדינה ופעולה מטעמה ולא מטעם מפלגה, קבוצה רעיונית או חלק מהחברה. בבחירתם לאיים בהפסקת השירות בצה"ל ובמימוש האיום, הם פעלו בניגוד לקוד ממלכתי, שייכו עצמם לקבוצה מאוד מסוימת ומוגדרת באוכלוסייה ופגעו בערך יסוד שהוא אחד ממקורות עוצמתו של צה"ל.

גורמי המחאה החותרים לגרור את צה"ל עמוק לתוך הדיון הפוליטי, מנסים לייצר סימטריה בין הדרג המדיני לזה הצבאי, תוך שהם טוענים שמפקדי הצבא חייבים לנקוט עמדה גם בנוגע לרפורמה המשפטית. אכן, בשיח המקצועי בין הדרגים מצופה מקציני הצבא להציג את עמדתם ולעמוד עליה, אלא שזו צריכה להיות עמדה מקצועית צבאית או מדינית בהתייחס להשלכות של פעולה צבאית, אבל לא עמדה פוליטית, רעיונית, ערכית או פרשנית לשאלה מהי דמוקרטיה.

יתרה מזו: לאחר שהציגו גורמי הצבא את עמדתם המקצועית, יש לדרג האזרחי זכות לא לקבל אותה אלא לבחור בחלופה או בפרשנות אחרת. האחריות הסופית היא לעולם של הדרג המדיני, ובמדינה דמוקרטית יש לדרג המדיני הנבחר זכות לטעות. מי שאמור להענישו בגין טעות או לבוא עימו חשבון הוא האזרח בקלפי, לא הצבא או קציניו המקצועיים.

הניסיון לייצר סימטריה בין הדרגים בא גם לידי ביטוי בטענה שלממשלה אין קוד אתי, ושלהבנת מובילי המחאה התנהלותם של חלק מהשרים אינה עולה בקנה אחד עם ערכי היסוד ברוח צה"ל. ייתכן שרצוי היה שלדרג המדיני יהיה קוד אתי, אך זו אינה חובה קדושה ובוודאי שלא נכון לייצר איזושהי סימטריה בין הדרג המדיני לדרג הצבאי שכפוף לו. גם במציאות של העדר קוד אתי, הצבא נתון למרותו המוחלטת של הדרג המדיני. החלטות הדרג המדיני משלבות מנעד רחב של שיקולים, צבאיים, מדיניים וגם פוליטיים ורק לו הסמכות להחליט איזה משקל לתת לכל רכיב.

הדרג המדיני, כמו חלק גדול מהציבור בישראל, מפרש את הניסיון לדחוק את הצבא לוויכוח הפוליטי כנובע בראש ובראשונה מרצון לקעקע את הלגיטימיות של הממשלה לפעול ושל הכנסת לחוקק חוקים. התנהלותם של קציני המילואים שהפסיקו את שירותם בצה"ל והטיעונים להצדקת המהלך, נתפסים בעיני הדרג המדיני והציבור התומך בו כשבירת כל הכלים וסיכון לביטחונה של מדינת ישראל.

המחשבה שדרג מדיני חייב לקבל את המלצת הדרג הצבאי, ואף להימנע מיישום מדיניות מוכוונת תפיסת עולם שמרנית של ממשלה נבחרת, היא לא דמוקרטית ולא חוקית. לדרג מדיני תמיד יהיו שיקולים רחבים, המושפעים גם מהעדפות ערכיות ואידיאולוגיות שבשמן נבחר. לכן הוא אינו מחויב לקבל את חוות דעת הדרג הצבאי כנטולת פניות, אם היא נשענת על סט ערכי ואידיאולוגי שונה מזה של הדרג המדיני.

נזכיר שכבר היו מקרים בהם קצינים בכירים פעלו לאור שיקולים ערכיים ופוליטיים, מדעת או שלא מדעת, שהייתה להם משמעות פוליטית מובהקת ולעתים מנוגדת לעמדת הדרג המדיני. דוגמאות: הרמטכ"ל דן שומרון באינתיפאדה הראשונה, שטען פומבית ובניגוד לעמדת הדרג המדיני שאין פתרון צבאי לאינתיפאדה; הרמטכ"ל שאול מופז והקצונה הבכירה שפעלו בחודשים הראשונים של האינתיפאדה השנייה בניגוד מוחלט לעמדת הדרג המדיני ולהנחיותיו; והאלוף אורן שחור שנועד עם ראש האופוזיציה, שמעון פרס, מאחורי גבו של ראש הממשלה.

כל מי שחרד לדמוקרטיה הישראלית צריך לחוש אי-נחת כאשר אנשי צבא במילואים דוחפים את צה"ל לתוך המגרש הפוליטי ונגררים למחלוקות פוליטיות-ערכיות בעניין מהותה של הדמוקרטיה הישראלית, וכשיש מי שמבקשים לראות בו גם "צבא ההגנה לדמוקרטיה". ההתפתחות הזו היא בחזקת מיליטריזציה מובהקת של המרחב הפוליטי ופוליטיזציה של הצבא.

מי שחרד לדמוקרטיה הישראלית צריך לזכור שהיום המחאה מובלת על-ידי משרתי מילואים בעלי תפיסה ערכית מסוימת, ואילו מחר אפשר שיהיו אלה אנשי מילואים בעלי תפיסה ערכית אחרת. הצבא אינו קובע מהי דמוקרטיה ומהם ערכי העם; אלו צריכים להיקבע על-ידי האזרחים באמצעות נציגיהם, שנבחרו בבחירות חופשיות לכנסת. ולכן, נכון לו לצה"ל לחזור להיות צבא ההגנה לישראל ותו לא, ולהעמיד חומה גבוהה בין המרחב הצבאי למרחב הפוליטי.