"אנחנו עלי הצבר!"

צמח הצבר המצוי המכונה בפי העם סברס, צמח קקטוס קוצני בעל פרי מתוק ועסיסי שיובא ככל הנראה מאמריקה הצפונית ורק במאה ה-16 החל לגדול בארץ ישראל, נקלט ושגשג כאן היטב והיה נפוץ בארץ בכל פינה בה חלק בלתי נפרד מנופה. בשל קליטתו ושגשוגו המהיר, והיותו נפוץ מאד, צמח הצבר (סברס) שהגיע בכלל ממקסיקו, הפך בתקופת תקומת הישוב הציוני ובעשוריה הראשונים של מדינת ישראל לסמל לאומי - אחד מסמלי המדינה המייצג את ישראל והישראלית. כבר בתחילת המאה שעברה הופיע צמח הצבר בגלויות ובתמונות שייצגו את ארץ ישראל.

אי שם בתחילת שנות ה-30, יש אומרים קודם לכן, הפך שם הצבר כינוי מטפורי ליהודי יליד הארץ (היהודי החדש" בניגוד ל"עולה הגלותי"). השוואת יליד הארץ לצמח הצבר המצוי הקוצני, שפריו המתוק והרך מכוסה קוצים, באה לרמוז על אופיו של הישראלי הצבר, שעושה רושם קשוח מחוספס ו"קוצני" כלפי חוץ, אך מבפנים הוא רך ומתוק.

"אנחנו עלי הצבר!"

בין הראשונים, ואולי הראשון שהשווה את הישראלי יליד הארץ עם צמח הצבר המצוי, היה העיתונאי הנודע אורי קיסרי. ב-20 באפריל 1931 לפני למעלה מ-90 שנים מפרסם קיסרי בעיתון "דואר היום" את המאמר "אנחנו עלי הצבר!" ובו הושווה - אולי לראשונה - יליד הארץ עם צמח הקקטוס המדברי הקוצני. במאמר, מותח קיסרי ביקורת דווקא על קיפוח ילידי הארץ כנגד המהגרים החדשים. בין השאר כותב קיסרי במאמרו זה, שכאמור פורסם לפני למעלה מ-90 שנים!: "אנחנו עלי הצבר, אין עלינו לבוש ילידי הארץ.

יש לנו בועטים לא רק בשדה הכדורגל. יש לנו מאורות בכל השטחים ישראל רוקח - עלה הצבר. צדקיהו הרכבי עלה הצבר, אהרון ושרה אהרונסון היו עלי הצבר, אבשלום פיינברג היה עלה הצבר, אלברט ענתבי גם הוא עלה הצבר. עלי צבר כולם - אברהם אלמליח, ישעיהו קרניאל, משה שלוש, אחיו אבנר אביעזר ילין, עובד בן עמי, יוסף קופרמן ויוסף קייזרמן.

דוד תידהר, גד מכנס, יוסף עוזיאל, ארבעת בני אבולעפיה, י. עבדי, לניאדו ועוד טובים וישרים אשר איני יכול למנות את כולם... בחוגי הממשלה שלנו היהודית כמובן שוכחים את הדבר הזה. שם עדיף כל מי שנולד באודיסה שלמד בקיוב, שקיבץ זנבי ציגרות בברדיצ'ב - על בחור משלנו שנולד לצרתו בשטח שבין ראש פינה לקוסטינא."

מחקר מקיף על דמות הצבר

הסוציולוג והיסטוריון פרופ' עוז אלמוג החוקר את החברה ואת התרבות בישראל, פרסם ב-1997 את ספרו 'הצבר - דיוקן', הכולל מחקר חלוצי ומקיף הבוחן את דמות הצבר, סמליו, הווייתו ותרבותו. לדברי אלמוג דור הצברים - שמרביתו ילידי הארץ ומקצתו נערים מהגרים שהתחנכו בארץ - החל להתגבש בראשית שנות השלושים. "הצברים ניכרו באורחות חייהם, בתרבותם ואפילו במראם.

התנועה הציונית השתמשה רבות במושג צבר כדי לתאר ולהלל את ה"יהודי החדש" שיצרה התנועה ולשלילת הגלות: הצבר, דובר עברית שפת מולדת (בניגוד ל"יהודי הישן" אשר נולד בגולה, שדיבר בשפות אירופיות). הצבר הפך סמל לישראלי יפה הבלורית והתואר, הקיבוצניק לוחם הפלמ"ח ומקור לגאווה וייצג בתקומת המדינה את ישראל ואת הישראליות.

לשיא יוקרתו הגיע הצבר במלחמת העצמאות. הציבור הישראלי נטה לייחס את הניצחון לבני הארץ הצברים.

הצבר הפך לגיבור בתרבות ובאמנות הישראלית

הצבר הפך לגיבור בתרבות ובאמנות הישראלית "יְפֵי הבלורית והתואר", כך כונו הצברים בפי חיים גורי, ונתן אלתרמן כתב: "נוטפי טללי נעורים עבריים". ספרים, מחזות, סרטים, איורים וכתבות בעיתונים היומיים ובעיתונים הצבאיים על ההווי החברתי בפלמ"ח, בקיבוצים, בערים העבריות, בבתי הספר ובתנועות הנוער ובהם "הוא הלך בשדות" של משה שמיר, "הם יגיעו מחר" מאת נתן שחם, "בערבות הנגב" שכתב יגאל מוסינזון, "חבורה שכזאת" שכתב ישראל ויסלר ("פוצ'ו"). שירים, ספרים על הוויו החיים בפלמ"ח, ילקוט הכזבים, שירי הפלמ"ח ותנועות הנוער שכתבו חיים חפר, דידי מנוסי, דן בן אמוץ ועוד תרמו רבות לביסוס דמותו המיתולוגית של הצבר.

גם לאחר מלחמת העצמאות ובעשוריה הראשונים של המדינה היה הצבר מקור לגאווה ואידיאל. הצבר כיכב בפרסומת של חברת התעופה הלאומית "אל על". משרד החינוך והתרבות בשיתוף רשות הספורט והחינוך הגופני אירגנו בתחילת שנות ה-70 מפעל הפצת פעילות גופנית בישראל וקראו לו צבר (צעיר בריא רענן) ומשרד החינוך אף נתן חסות לתחרות "צברי השנה", שהתקיימה עד שלהי שנות ה-80, ומועמדיה נדרשו להיות "נערות ונערים" בעלי "הופעה נאה השומרת על סגנון ישראלי, מעורבים חברתית, מתנדבים ופעילים ציבורית".

ירידת וערעור מעמדו של הצבר

ממחקרו של פרופ' עוז אלמוג עולה כי החל מתחילת שנות ה-70 ממלחמת ההתשה השוחקת ובמיוחד לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים החלה החברה הישראלית לאבד את הסולידריות השבטית ונעשתה ביקורתית, מסוכסכת ואגוצנטרית יותר. כל אלה בצירוף התפוררות אתוס הסוציאליזם, "המהפך הפוליטי" ב-1977 ותמורות נוספות בחברה הישראלית ערערו את מודל ה"צבר". עם השנים תפסה רב-תרבותיות בארץ את מקומו של "כור ההיתוך", ועוצבו דימויים מגוונים יותר של ישראליות. הכינוי צבר איבד בכורתו, ירד מעמדו והוא הפך נדיר יותר ויותר.