ההיבריס של ביידן קיבל חיזוק משקיעת הדמוקרטים והתקשורת

הבה נניח שג'ו ביידן צודק ומוחו חד כתמיד. כעת ננסה להסביר כמה גילויים בספרים המתחילים להתפרסם על נשיאותו: שהוא מעולם לא קיים דיון רשמי בהתמודדות לכהונה שנייה; שהסוקרים שלו מעולם לא אמרו לו במישרין כמה מצבו גרוע; שבשנת 2024 לרוב שריו לא היה קשר איתו; שבבית הלבן הוא אכל ארוחת ערב ב-16:30 ונעלם למגורים ב-17:15; שבנסיעות הוא דילג על פגישות, אך הקפיד מדי בוקר על איפור. ביידן, וכל אדם אחר, אמור לקדם בברכה את ההסבר שהוא פספס פה ושם; זה עדיף על פני היבריס או חוסר יכולת, מעיר אקונומיסט.

למעשה, במארס 2023 היו רגעים מאחורי הקלעים, בהם ביידן נראה מנותק לגמרי, מותש, כמעט כאילו נעלם – כותבים ג'ייק טאפר ואלכס תומפסון בספרם "Original Sin". בדצמבר 2022 הוא לא זכר את שמותיהם של היועץ לביטחון לאומי ומנהל התקשורת. ביוני 2024 הוא התקשה לזהות את ג'ורג' קלוני, שכיכב בארוחת התרמה לקמפיין שלו.

עוזריו של ביידן ניסו להסתיר את מצבו בכך שהלכו לצידו בדרכו למסוק, כדי שצליעתו לא תיראה והם יוכלו לתפוס אותו אם ימעד. הם השתמשו בשתי מצלמות לנאומים שלו, כדי שיוכלו להעלים חוסר עקביות על-ידי דילוגים ביניהן. אמיי פרנס וג'ונתן אלן מתארים בספרם "Fight" כיצד מנורות הוצבו כדי לסמן לו את המסלול לפודיום באירועי התרמה. מי שהיה אמן הדיבור, נאלץ להשתמש בטלפרומטר אפילו להתבטאויות קצרות.

השקיעה של ביידן הייתה ברורה לרבים: תורמים, פוליטיקאים דמוקרטים והכי חשוב – לציבור האמריקני, הרבה לפני העימות ההרסני עם דונלד טראמפ ביוני אשתקד. באפריל 2023 סברו רק שליש מהנשאלים בסקר של מכון פיו שהוא "חד מבחינה מנטלית". לכן, טוען אקונומיסט, כעת הסיפור האמיתי הוא על שקיעת מפלגתו והתקשורת.

"Fight" מספר כיצד אחרי העימות, התקשו מנהיגי הדמוקרטים למנוע את האסון האלקטורלי הצפוי. זה נכון אפילו לגבי המשפיעים ביותר שבהם, ובראשם ברק אובמה – שלא היה לו אמון הן בביידן והן בקאמלה האריס.

הגאוותנות גברה על השכל הישר

שתי המפלגות נחלשו כל כך, עד שמועמדיהן לנשיאות שולטים בהן. הגאוותנות של ביידן, משפחתו ויועציו הקרובים גברה על השכל הישר בשאלת ההתמודדות לכהונה שנייה. דמוקרטים מעטים בלבד דיברו על חוסר כשירותו כאשר כיהן. למעט בודדים, העיתונאים מהתקשורת הנוטה לשמאל – שמיהרו לגנות את התנהגותו של טראמפ – חשפו את חולשתו רק כאשר הדמוקרטים לחצו עליו לפרוש מהמרוץ. עיתונאים מהימין ממשיכים לחפור במצבו של ביידן, אך לא מתעניינים בזה של טראמפ.

דמוקרטים רבים המגנים את המחוקקים הרפובליקנים שאינם אמיצים להתייצב מול טראמפ ושקריו, צריכים לעצור ולשקול את החולשות, החישובים או חוסר תשומת הלב של עצמם – טוען אקונומיסט. אפילו אחרי העימות, בין הבכירים שטענו שהוא כשיר לכהונה שנייה היו לא רק האריס, אלא גם המושלים גווין ניוסום וג"ב פריצקר וחברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו-קורטז – כולם מועמדים אפשריים. האם הם למדו את הלקח – ששוב לא ניתן להוליך שולל את הציבור?

הלקח אינו קל. קרוב לוודאי שהמפלגה לא תבחר בקרוב מועמד זקן נוסף. בשני הספרים לא נטען שגילו של ביידן הוביל לכשלונות ביצועיים בשל ירידה בכושרו לקבל החלטות (בניגוד לכישורי התקשורת שלו, החיוניים לנשיא כאוויר לנשימה). אבל מינוי של מועמד צעיר לא יפתור את הבלבול במפלגה, הצריכה להתמודד עם האתגרים האחרים שניצבו בפני ביידן: הגירה, גרעון, תשתיות.

היסטוריונים רביזיוניסטיים אולי ידגישו בעתיד את הישגיו בחקיקה, אך הללו אינם יכולים לכפר על ההיבריס שלו. ביידן אמר שיהיה גשר בין דורות; הוא הפך לגשר בין שתי כהונות של טראמפ. אקונומיסט מסיים בתחזית קודרת: ייתכן שלא יהיה זה רק סיפור שקיעתם של אדם, מפלגה ועיתונות; זה עלול להיות סיפור שקיעתה של הדמוקרטיה האמריקנית.