"אין שמאל אחר - המסע לחידוש מרצ והשמאל"

תוצאות המפקד בשמאל במרצ

בדיקות מראות כי קיימת היענות אפסית, בשבועות האחרונים, למפקד שמקיימת מפלגת השמאל, מרצ. ההתפקדות במרצ אמורה להסתיים בסוף חודש אוגוסט. האופטימיים של ראשי ואנשי המפלגה הזו, מעריכים כי מספר המתפקדים אולי יעבור את גבול ה-2,000 חברים. האם הסופר עמוס עוז קבר את העבודה ומרצ, כטענת ח"כ לשעבר זהבה גלאון?

בשמאל: האם במפלגת העבודה מפקד ארגזים חדש?

במקביל למפקד במרצ, במפלגת העבודה נערכת התפקדות מיוחדת במינה, במיוחד בקיבוצים. בעבודה אין ממש "תקופת התפקדות". אבל ח"כ שלי יחימוביץ', השמאלנית, עורכת לעצמה מפקד. ח"כ יחימוביץ' היא לשעבר גם מצביעת חד"ש. עובדה פוליטית זו חשובה ביותר בהתחשב בדרכו של השמאל לאבדון אלקטוראלי פוליטי. התחרות במפקד שמנהלת ח"כ יחימוביץ' מול מרצ, היא מאבק שבין שני גופי שמאל, קטנים, פסוודו הזויים, ומתבצעת כנראה על אותו פלח קהל יעד המצטמצם לו.

בדיעבד, ניסיון העבר מראה כי התפקדות למפלגת העבודה הנערכת באופן כזה, היא סוג של "מפקד ארגזים" מודרני, ושהיה מבחינה אלקטוראלית אסון פטאלי. מפקד שכזה הוא לכאורה מימוש של "מפקד מיסיונרים". אנשי שמאל התפקדו למפלגת העבודה, השתתפו בבחירות הפנימיות שבה, יצרו בתוכה תמונה פוליטית פנימית שמאלנית מעוותת, ולכנסת הצביעו מפלגת שמאל אחרת, מרצ או חד"ש.

מרצ מציעה לשמאל: מה שהיה הוא שיהיה

אין ספק, כי לפי מצבו הנוכחי של המפקד שבמרצ ושל תוצאות הבחירות לכנסת ולעיריות, קהל אלקטוראלי זה - שמאל - מתמעט אפילו במחוזות "מסורתיים" כמו הקיבוצים. לדוגמה, בקיבוצי מפ"ם המיתולוגיים מרחביה של ח"כ מאיר יערי, ושער העמקים של ח"כ יעקב חזן - בבחירות האחרונות היה שם רוב למפלגת קדימה (כידוע, האות "מ" בשם מרצ שייכת למפ"ם). בה בשעה שצעירי הקיבוצים בעוטף עזה ובקיבוץ להב, קיבוצו של יו"ר מרצ, ח"כ ג'ומס, הם תומכי "ישראל ביתנו" מובהקים וראויים. כל אלה המצביעים כנראה שנפרדו מהמעמסה הפסיכולוגית ומהפחד של "מה יגידו החברים" - הם התפקחו. כמוהם התפקח כבר מזמן גם "דור ילדי הנרות". הם ורבים במדינת ישראל כנראה הבינו היטב שהשמאל נכשל בדרכו הפוליטית, החברתית, הכלכלית, הביטחונית ואולי גם ההתיישבותית. בטח שנכשל בנושא השלום. ההישגים האלקטוראליים הנחלשים של השמאל מבחירות לבחירות, בעשרים השנים האחרונות, מהווים עובדה והוכחה ברורה לכך.

בסייפי לרשימה זו מצורף תצלום "פלאייר" אשר הושם בזמנו על לוחות המודעות של חדרי האוכל במפעלי ההסתדרות, בחדרי האוכל שבקיבוצים, על לוחות המודעות של מועצת הפועלות, ועל לוחות המודעות העירוניים, ו/או חולק גם בין ה"חברים". למרות הגיל שלו, התוכן שבו אומר הכל. תוכנו מעיד שהוא נכתב בשם "חטיבת השמאל", אז בראשות ח"כ סנה ממפ"ם. אשר על כן, כאשר מרצ מודיעה: "אין שמאל אחר..." - מה היא אומרת? לאן פניה מועדות? ברור שלא להפקת לקחים אלא למחיקה אלקטוראלית, דבר ראוי במפה הפוליטית הישראלית.

לעומת זאת טוענת ח"כ לשעבר ממרצ זהבה גלאון: "השמאל התחיל את הגסיסה שלו ב-2000 ומת ב-2009", ואנחנו הרי כבר בשנת 2010. ועוד הוסיפה: "הקונספציה של מרצ משנת 2000 של ללכת עם הזרם, כמו דגים מתים, שנסחפים, הקונספציה הזו קרסה" (מוסף הארץ לשבת, 3.4.09, עמ' 17). אז מה, אין או יש שמאל אחר? ומה עם הקונספציה של השמאל במודעה של "חטיבת השמאל" במפ"ם? האמנם "אין שמאל אחר"? מדוע נאלם ונעלם השמאל? בגלל הצלחותיו?

אליבא דמרצ, היש חידושים באשליות השמאל?

בעת האחרונה, חדשות לבקרים, כפטריות, קמה לה קבוצת אנשים, של חסידים פוליטיים, כזו או אחרת, בגודל של חצי מניין כל אחת, כולם שמאלנים אובדי-עצות ואובדי-דרך, אשר מציעים להקים מפלגת "שמאל חדשה", לעיתים עם המרכז ולעיתים ללא המרכז. לפעמים עם מצנע ולעיתים בלעדיו. כל קבוצה שכזו מנסה לבלוט בהתבדלות שלה ובכך נעשית קיצונית.

על כן, מערכת ההתפקדות במרצ, מטרתה היא גם כנגד ההצעות השונות של הקמת מפלגות שמאל שונות שכאלו. המפקד של מרצ הוא גם בסימן של הסיסמה האומרת: "אין שמאל אחר - המסע לחידוש מרצ והשמאל". הסיסמה מתמודדת מול האימרה שלכאורה אין דבר כזה שמאל אחר, מפלגת שמאל אחרת, שאיננה מרצ. זוהי אמירה סוציאליסטית דיקטטורית טיפוסית. אם זה כך, ואם נכון הדבר, אזי מה שהיה הוא שיהיה. מרצ וקבוצות שמאל אינן יודעות להפיק לקחים ואין אצלן "טולראנס" לדעה אחרת. כנראה שאנשי השמאל אינם מסוגלים להודות בכישלונות וממילא אינם מסוגלים להתחדש ויותר מכל - אין להם מה לחדש.

מאידך-גיסא, הסיסמה הזו אמורה גם להתמודד מול אשליה פוליטית אחרת, כמו אלדד יניב ועוד "פטריות" פוליטיות אחרות. כמו ה"אימה" הפוליטית הזו, ההזיה הפוליטית ששמה "אברום בורג". המשותף לכל אלה, שהן סוג חדש של "פטריות האשליות הפוליטיות", שהן בדמיון איכותי ובכמויות כמו בגואה שבהודו...

מה למעשה מציע אברום בורג? בין היתר מפציר בורג ביהדות ארה"ב לנתק את קשריה עם ממשלת ישראל הרשמית. כלומר, בורג איננו מקבל את דין הציבור, תוצאות בחירות דמוקרטיות חופשיות. בורג בעד שראש הממשלה במדינת ישראל תהיה מוסלמית, למשל חַנִין זוּעַבִּי. הוא למשל טוען כי חופש הדיבור נעלם בישראל אבל איננו מסביר מדוע אף אחד לא מונע ממנו לטעון את אשליותיו. בורג טוען גם שמדינת ישראל היא מדינה מיליטריסטית שמתדרדרת לפשיזם. האמנם? הוא לא שם לב כי דבריו שלו מלאים בפשיזם. יחד עם זאת, הוא תובע לשנות את חוק השבות. נו, עם דעות שכאלה בורג השמאלן הוא "מה זה" מגנט אלקטוראלי, הוא ממש יגרוף אלקטוראלית אלפי מצביעים, חבל על הזמן... אבל מאידך-גיסא ראוי להדגיש כי מדעות שכאלו, במיוחד כמו של בורג, מרצ אלקטוראלית חוששת... הבנתם מדוע?

השלום הוא האשליה הגדולה ביותר שהשמאל "מוכר" מזה שנים. לדוגמה, הצעת השלום של הנשיא סאדאת הייתה מונחת על שולחן ועדת החוץ והביטחון, טרם מלחמת יום כיפור, וגולדה סירבה לו. בגין מימש את השלום עם מצרים אחרי המלחמה, אחרי המהפך הפוליטי. ברם, השמאל הוא זה שהכריז על עצמו "מחנה השלום", כמו העיתון "פראבדה" כאילו היה כשמו, ברוסית, "האמת". השמאל חשב שבעקבות השם הזה, "מחנה השלום", המצביעים יתמכו בו. זה לא קרה.

וכאשר הניף השמאל את הדגל החברתי, הוא קרא לעצמו "המחנה החברתי". גם אז חשבו בשמאל שבציבור בישראל יצביעו עבורו. הציבור לא האמין לשמאל ולא תמך בו. זה קרה לא בגלל המשקפת, לא בגלל תצלום העופות, וגם לא בגלל נאום האנגלית. כשהשמאל חשב שאם יאמץ את הסיסמה "שטחים תמורת שלום", ו/או חזרה לגבולות 67', יתגשם השלום. אלא שהיציאה מרצועת עזה לגבולות 67', טפחה לה על פניה כשזו הפכה חמאסטאן. גם זה הביא לכישלון אלקטוראלי חרוץ לפי דעת הקהל בהצבעתו. גם על קורבנות ונזקי הנפש והרכוש הכבדים שנגרמו מהסכם אוסלו, לא היה מסוגל השמאל להפיק לקחים. נהפוך הוא, כשכל זה קרה, המשיך השמאל לטפח אשליות ואפילו קרא לכך "קורבנות השלום" או בזמנים אחרים "איפוק זה עוצמה". הציבור לא קנה את זה. רובו המכריע של הציבור בישראל אפילו בז לדעות שכאלו.

השמאל והפקת לקחים

במדעי המדינה ידועה התיאוריה ש"שלטון לא מנצחים, שלטון מפסיד". השמאל ומרצ, למרות היותם באופוזיציה, הולכים מהפסד להפסד למרות שתקופת היותם בשלטון, הקצרה, בעת האחרונה, הוכרעה על-ידי הפקיד משולם ממשרד החינוך. השתלשלות השמאל בתהליך היעלמותו האלקטוראלית, מאז ימי מפ"ם שדרשה מדינה דו-לאומית, דרך "חטיבת השמאל" שבו, לוותה בשינוי שמותיה ובפיצולים. כמו מפ"ם, של"י, "השמאל החדש", ועוד. כולם פוליטית נמחקו. על המסלול הזה צועדים היום מרצ והשמאל. ואם העבודה תיתן ל"מפקד המיסיונרים" לתפוח, אזי גם היא תצעד באותו המסלול.

בעבר, בימי שולמית אלוני, היו למפלגת מרצ כ-27 אלף מתפקדים, כאשר זכויות האזרח היו מרכז העניין. מאז השתנו הנושאים, כאמור, לנושאים שכולם נושאי אשליות. המפלגה הזו, מרצ דהיום, על-פי ראות עיניה בדחיפות הנושאים, שיגרה לכנסת תומך - צ'אווס הדרום אמריקני, הדיקטטור ה"סוציאליסטי", וגם את חיים אורון, ג'ומס, זה שהוביל את השמאל פעמיים, לבחירות ארציות של כישלון "מוחק". הכל כאמור על-פי מידת החשיבות, וזו מנותקת מהציבור בישראל. אשר על כן, המצב האלקטוראלי של השמאל הזה משתפר, נמחק, או אחר, תלוי בנקודת הראייה או ההשקפה.

ומה אומרים החברים? מדוע נמחק השמאל?

"החברים הטובים שלי במרצ, ירדו מהפסים בגלל הצורך לרצות את הפלשתינים בכל מקרה ובכל מצב", זאת אמר פרופ' אמנון רובינשטיין (מוסף הארץ, 16.2.07). לעומתו, וראוי להשוות, שנים רבות לפניו, התבטא ברל כצנלסון כך: "היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי? שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?". ואיך הבין זאת יו"ר הכנסת לשעבר, שגריר ישראל לשעבר בפולין, פרופ' שבח וייס, פרופסור למדעי המדינה: "מסקנה: ציונות מחד ושמאל מאידך, הן פונקציות הפוכות. כאשר אחת עולה, השנייה יורדת. ולחליפין, כאשר אחת יורדת השנייה עולה".