"מה אנחנו מבקשים? שהמדינה תקנה כחול-לבן"

משטרת ישראל, המעוניינת להתהדר במדים כהים חדשים בהשראת NYPD, הוציאה לאחרונה מכרז על לא פחות מ-200 אלף פריטי לבוש חדשים. גם שב"ס מעוניין במדי אסירים חדשים בצבא כתום, נוסח בתי הכלא האמריקניים.

צביקה ליברמן, מנהל תעשיות איגוד הטקסטיל והאופנה בהתאחדות התעשיינים, אומר שאם כבר אמריקה, אז שיהיה באמת כמו באמריקה. "בארה"ב הגדולה והקפיטליסטית יש חוק שנקרא 'תקנת ברי', ולפיו כל הטקסטיל הביטחוני האמריקני חייב להיות מתוצרת מקומית. כך גם במדינות מערביות אחרות. גם אצלנו ישנה החרגה בהסכמים הבינלאומיים, ולפיה על-אף שאסור למדינה להעדיף באופן גורף את תוצרתה, אין הדברים אמורים בייצור ביטחוני. הבעיה היא שאצלנו מנסים להיות יותר צדיקים מהאפיפיור ומתחמקים מזה, בעיקר המשטרה ושב"ס שרוצים לקנות בזול בסין. אנחנו מתכוונים להילחם בתופעה, גם ביחס למכרזים שכבר יצאו וגם לאחר מכן, על הארכת תקנת השעה לשלוש שנים במקום שנתיים. הייתי רוצה שגם בתי החולים למשל יזמינו טקסטיל ישראלי, אבל בתור התחלה לפחות שננהג כמו בארצות הברית: שצה"ל ושאר גורמי הביטחון יקנו 100% טקסטיל ישראלי".

מתפרת 'סלטקס' בקריית-שמונה מעסיקה 80 עובדים מתוך 250 שהעסיקה בעבר. מדים שונים של משטרת ישראל, מג"ב ועוד תלויים על קולבים בכניסה למפעל, דוגמאות מקומיות למכרזים החדשים. אין הרבה ציפיות מהמכרז האחרון, שפתוח לתחרות עולמית, אבל חוק הטקסטיל הביטחוני, מקווים שם, ייתן זריקת חיים למפעל המבוסס על הזמנות מערכת הביטחון. מפעלים שכנים נסגרו ועברו מקריית-שמונה בחזרה למרכז, ואפשרויות התעסוקה נראות עגומות למדי.

במשרד האוצר משוכנעים שענף הטקסטיל לא יחזיק מעמד בעתיד, אבל גם מבטיחים ליצור הזדמנויות חדשות. באוצר משוכנעים שייצור הטקסטיל בארץ הוא לא כדאי, ומעריכים כי בעוד 20 שנה לא יהיו מתפרות בישראל למעט גרעין קטן שיעבוד עבור הצבא. חוק הטקסטיל נתפס כחוק זמני, כאמור, ומעבר מלא של גורמי הביטחון לטקסטיל ישראלי באופן קבוע לא עומד על הפרק. "בסוף נצטרך להחליט אם לקנות מדים ב-15 מיליון ש"ח או ב-50 מיליון", אומרים במשרד. "זו שאלה ערכית וגם מעשית. אלה כספים שיכולים ללכת להתעצמות הצבא במקום למדים תוצרת הארץ. כוחות השוק הם שסוגרים את מפעלי הטקסטיל בארץ, ולכן בסוף כולם ייסגרו ויעברו לסין. פה יישאר רק גרעין קטן לצורך שמירה על יכולות ייצור בעת חירום".

חוק עידוד ההשקעות החדש, העומד בפני אישור, יביא - כך טוענים באוצר - לשינוי מהותי בהיצע התעסוקה בפריפריה. "מי שיקים מפעל בפריפריה ישלם 8 אחוזי מס במקום 12 אחוזים. זה המון. הרעיון הוא לעודד כמה שיותר מפעלים לעבור לפריפריה, כך שבעוד 10 שנים האוכלוסיה הפחות חזקה בישראל לא תיאלץ לעבוד במתפרה, אלא ב'אינטל' למשל".

ליברמן דוחה את הדברים בתוקף. "הטקסטיל הישראלי מייצא במיליארד דולר בשנה. זה לא המון, אבל בהחלט לא מדובר בעסק שהולך להיעלם. זה לא הרבה בהשוואה לצריכה העולמית, אבל מהטיפה בים הזאת אנחנו חיים. יש לנו מפעלים טובים ומרוויחים. לא הכול זהב ולא הכול טוב, אבל לא צריך להפוך את הכול לשחור. אני תמיד מביא דוגמה ממפעל כמו 'מגבות ארד', שמייצר את מוצר הטקסטיל הכי 'טיפש', אבל הוא מעסיק 600 עובדים, ומייצא ב-60 מיליון דולר. למעלה ממחצית המלונות בלאס וגאס מצוידים במוצר הזה, מגבות ארד.

"מלבד זאת, הייצור הביטחוני, כמו בארה"ב ובמדינות אחרות, צריך להיעשות בארץ במלואו. יש חובה של המדינה כלפי אזרחיה. אלפי נשים שתפרו בעבר יושבות היום בבית בלי תעסוקה. הן כבר לא יעבדו ב'אינטל'. אז נניח שבסין זה עולה 30% פחות, אז מה? רק הכסף מדבר? וכמה עולה האבטלה, השלמת ההכנסה וכל הנזקים החברתיים והמורליים לציבור הזה? משמעות חוק הטקסטיל הביטחוני היא 40-30 מיליון שקל בשנה, 500-300 משרות לפחות. זה לא כסף גדול. מה כבר יקרה אם זו תהיה הנורמה?"

מופיד מרעי, איש עסקים תושב חורפיש, סיים תואר שני במכללה לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה, וערך מחקר בנושא התפתחות התעשיה ביישובים הדרוזים בהשוואה להתפתחותה בשאר אזורי הארץ. לדבריו, קהות החושים הלאומית ביחס לפריפריה, ובייחוד למצוקות התעסוקה במגזר הדרוזי, היא כרונית. "עשיתי את המחקר ב-2001, לאחר שרוב המתפרות ביישובים הדרוזיים הועברו לירדן", אומר מרעי. "בבוקר אחד 3,000 נשים דרוזיות מצאו עצמן מובטלות. המתפרות מעסיקות בעיקר את הבנות שלא יכולות מטעמים דתיים לעבוד בחוץ, נשים שמוכנות לכל עבודה, גם אם היא לא לרמה ולהשכלה שלהן. כשסוגרים מתפרה ביישוב דרוזי הבעיה חריפה עוד יותר מבמקום אחר. התפירה, למרות שכר העבודה הזול, היא עיסוק שמאפשר לאישה לסייע בניהול חיי המשפחה והבית. כמו שהממסד ידע לתת חיים למפעל הרכב בנצרת, כשקנו ממנו ג'יפים מדגם 'סופה' על-אף שהיו הצעות טובות יותר בחו"ל, כך צריכים לדאוג שהמתפרות ביישובים הדרוזים לא ייסגרו.

"כדי לפתור את המצוקות ביישובי הדרוזים צריך להביא אליהם את התעשיה. ליקנעם יש אזור תעשיה ענק, ובכרמל אין. בחורפיש אין, ובקיבוץ סאסא ובשלומי יש. זה ממש צורם לעין. למה ביישוב של 5,000 נפש אי-אפשר להקים מרכז תעשייתי? צריכה להיות דרישה תקיפה של התושבים, לצד רצון אמיתי של המדינה לסייע. כדי למנוע את השבר בחברה הדרוזית צריך להכין תוכנית ייחודית שתענה על הצרכים אצלנו ולא רק תשפיע על הסטטיסטיקה הכללית של המדינה".

"אני חייב לשלם שכר מינימום", אומר קבלאן, שנכנס לעסקי הטקסטיל ב-81'. בעבר העסיק 600 עובדים, היום בנו קנג' ממשיך לנהל את המפעל עם 300 בלבד. "בסין יש שכר מינימום? יש מסים כמו פה? אני לא מבין את המדינה. הרי אין ביישובים שלנו עבודה אחרת, ולמרות כל הדיבורים של הפוליטיקאים לא עושים כלום. הצעירים שלנו משוועים לעבודה במקום ליפול לסמים ולפשע. מה אנחנו מבקשים? שהרשויות במדינה יקנו כחול-לבן. כולם אומרים לקנות כחול-לבן, אבל המדינה לא קונה טקסטיל כחול-לבן. המשטרה קונה מדים בסין, שב"ס קונים בסין, אולי גם שוטרים יביאו מסין? גם ב'בזק' ו'אגד' מזמינים בגדים מסין, אבל מה - הם מצפים שניסע ונעבוד איתם דווקא".

קשיי הפרנסה מתעצמים בקרב הדרוזים, שכן מטעמי דת אסור לנשים הדרוזיות לנסוע למקום עבודה מחוץ ליישובן. "אנחנו מתחננות שמישהו יפעל ליצור פה מקומות תעסוקה", אומרת עטאף, 43, תופרת מזה 23 שנים ומפרנסת יחידה בבית שבו שש נפשות, כולל שני הוריה החולים. "העבודה קשה, אבל זה מה שיש לנו. וגם את זה רוצים לקחת לנו. הרבה בנות שעבדו איתי היום יושבות בבית ואין להן מה לעשות כי אין שום דבר אחר. פה ושם צריך איזו מזכירה אחת וזהו. אסור לנו לצאת, אז אנחנו מבקשות שמישהו יעשה משהו כדי שיהיה פה איפה לעבוד, שנוכל לחיות".

'חוק הטקסטיל הביטחוני' שהובילה ח"כ שלי יחימוביץ' עבר בקריאה ראשונה בכנסת, ולאחר הפגרה יאושר ככל הנראה כתקנת שעה לשנתיים בתמיכת משרד האוצר. לפי התקנה, יחויבו צה"ל, משטרת ישראל, שב"ס ומג"ב לרכוש ציוד טקסטיל בישראל במשך שנתיים. במשך התקופה הזאת, הודיע השבוע שר התמ"ת בנימין בן-אליעזר, יסייע משרד התמ"ת לעובדים במפעלי טקסטיל המצויים בקשיים לרכוש הכשרה מקצועית חדשה ולקבל הצעות עבודה חלופיות ממפעלי הסביבה. לפי נתוני התמ"ת, 90 אחוזים מעובדי ענף התפירה הם נשים, בגילאי ה-40 בערך. במחוז הצפון מדובר בעיקר על דרוזיות, ערביות וצ'רקסיות. במשרד התמ"ת מבטיחים לסייע לאותן עובדות לעבור הכשרה בתחום השירותים, האלקטרוניקה והמזון, כאשר ההבנה היא שעם סיום תקופת החסד בת השנתיים ייסגרו אותן מתפרות התלויות בהזמנות טקסטיל ממערכת הביטחון.

צה"ל, יש לציין, דואג לשמור על יכולת ייצור מקומית, ועל כן מקפיד שכ-85 אחוזים מההזמנות שלו – כולל אוהלים, קסדות, אפודים ושכפ"צים – יהיו דווקא מתוצרת הארץ. משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר, לעומת זאת, פוזלים אל המזרח הרחוק. התקנה החדשה תחייב אותם לרכוש ציוד ישראלי דווקא בשנתיים הקרובות. "מה זה עוזר", אומר קבלאן, "ממש עכשיו המשטרה ושב"ס הוציאו מכרזים גדולים שיספיקו להם להרבה מאוד זמן, והזוכים בטח יהיו סינים".