השביעייה חוזרת

שובו המפליא של הרימון למטעיה של הארץ ולשולחן הישראלי נושא בחובו גם משמעות תרבותית עמוקה. הרימון, הרבה לפני המגן דוד, למשל, היה עיטור יהודי נפוץ. מלבד ההזכרות הרבות של הרימון במקרא, הן כמין שנשתבחה בו ארץ ישראל והן בהקשרים אחרים, בימי המשנה הרימון היה עיטור מקובל על קירות, מטבעות (כולל מטבע המרד הגדול בירושלים), פסיפסים ועוד. בהיבט ההלכתי רבו הסוגיות ההלכתיות המזכירות את הפרי.

פרופ' זוהר עמר מאוניברסיטת בר-אילן הקדיש את הדוקטורט שלו לגידולים החקלאיים בארץ ישראל בתקופת הכיבוש המוסלמי. "זו תקופה של כ-1,000 שנים, עד לעת העות'מאנית, שלא היה ידוע עליה שום דבר", אומר עמר. "לאחרונה ערכתי עבודת מחקר על זיהוי מחודש של כל צמחי המקרא. אף שבמקרא אין תיאורים מפורטים על אודות תכונות הרימון, הרי שברור מעל לכל ספק שמדובר באותו הפרי. ישנו זיהוי רציף של הפרי מזמן המקרא ועד ימינו. הדבר החשוב הוא, שבניגוד לדעת חוקרים שונים הטוענים שהרימון נכלל בשבעת המינים בעיקר בשל יופיו, הוכחנו במחקר שהרימון היה מגידולי היסוד של ארץ ישראל, ושהמכנה המשותף שלו עם הענבים, התמרים והתאנים הוא חייו הארוכים של הפרי. מלבד העובדה שבתנאי קירור הפרי יכול להשתמר חצי שנה בשקט, הרי שבעבר היו מייבשים את גרגרי הרימון, כמו דבלים וצימוקים, ומוצר זה נקרא 'פרד'. ישנן עדויות על ייצוא רימונים מימי בית שני ועד לימי הביניים. פלאחים מוסלמים המשיכו באינרציה את החקלאות היהודית והשומרונית הענפה בארץ ישראל, ובין היתר את גידול הרימונים".

הזנים השונים ותכונותיהם היו ידועים גם בעת העתיקה, אף שלדברי עמר קשה לזהות בוודאות את הזנים הקדומים עם זנים מודרניים. "הבעיה ברימונים היא הקושי בשימור הגרעינים עצמם", אומר עמר. "בזיתים, לעומת זאת, אפשר בהחלט לזהות זנים המוכרים בימינו שהיו שכיחים גם אז, בזכות השימור של חרצן הזית".

שובם של פרדסי הרימונים, אם כן, אינו רק תופעה כלכלית, אלא כפי שאולי ראו זאת אנשי ירושלים בעת המרד הגדול, גם תופעה דתית-לאומית, סמל לנחלת הארץ ולברכת הבורא.

שובם של שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל הוא תופעה מעניינת. תהליכים רבים הובילו למהפך, בין היתר התגברות העניין במזון בריא ואיכותי, אך דומה כי מי שזכה לעדנה ולפריצת דרך מהירה למדי בשנים האחרונות הוא דווקא הרימון. הרימון, שלפני שנים ספורות נחשב להווי תרבותי של ראש השנה יותר מאשר מאכל נחשק, הפך במהירות מפתיעה לענף חקלאי מתפתח שתוצרתו נמכרת הן במרכולי הארץ והן בשוקי הייצוא. עם ישראל, מתברר, הפך לצורך רימונים לא קטן, וגם בעולם עלתה הדרישה לפרי התנ"כי. שורה של מחקרים עולמיים, שעדיין נושפים זה בעורפו של זה, הוכיחו את תרומתו של הרימון לבריאות כנוגד חמצון הנאבק בהתפתחות תאים סרטניים.

התפתחות הענף המהירה, מ-5,000 דונם של מטעי רימונים ל-17 אלף דונם בתוך כעשר שנים בלבד, ומשוק מקומי מוגבל לענף המייצר 27 אלף טון פרי, נבנתה על יסודות ארוכים של מחקר וטיפוח זנים. ד"ר דורון הולנד ממכון וולקני ברחובות עוסק בעשור האחרון בטיפוחם של הזנים השונים. "החשיבות של הרימונים הוכרה לפני כמה עשרות שנים, ומאז החל מחקר ופיתוח כדי להגיע לזנים המתאימים ביותר לגידול. במכון וולקני נאספו מכל הארץ רימונים, שלהם תכונות שונות - חלקן גנטיות וחלקן נסיבתיות, כגון השפעת הגיאוגרפיה ותנאי הגידול על העץ. גילינו בקרב הרימונים הללו, שחלקם גדלו בר כפליטי תרבות מזמן לא ידוע, מינים בעלי תכונות מתאימות מאוד לשיווק מסחרי: היו להם תכונות צבע וטעם מצוינות, אדומים מבחוץ ומבפנים ובעלי גרגרים מתוקים. על בסיס הזנים הללו התחלנו לטפח זנים, הן באמצעות הכלאות והן באמצעות ריבוי הרימונים המוצלחים ביותר".

מקור הרימון באסיה (מפרס והקווקז ועד להימלאיה), אולם באופן מפתיע התגלה לחוקרי מכון וולקני כי דווקא בישראל הקטנה השתמר מבחר גדול ביותר של מינים, זאת בשעה שבמעצמות רימונים כטורקיה, הודו, ארה"ב ואוסטרליה, המבחר מצומצם בשיעור ניכר. "אין ספק שיש כאן רימונים כבר אלפי שנים, אבל אנחנו לא יודעים בדיוק ממתי. אנחנו גם לא יודעים אם היה פרק זמן שבו נקטע הגידול ושאחריו הרימונים חזרו, או שאלה כולם אותם מינים עתיקים. יש להניח ששתי האפשרויות נכונות", סבור הולנד. "בכל אופן, מה שמפתיע זה המגוון המאוד רחב – מרימונים שחורים ועד כמעט לבנים – והאיכות. מצאנו רימונים שמקדימים לתת פרי, ובכך מרחיבים את זמני השיווק של הפרי באופן משמעותי, אדומים, לא חמוצים ובעלי זרעים רכים. בשאר המקומות בעולם אין שילוב כזה של תכונות במין אחד למרות היקף הייצור העצום שלהם. זה מדהים".

המחקרים המדוברים הביאו את הולנד ואת עמיתיו לרשום שלושה זני רימונים ישראלים חדשים כפטנט. מעבר לשוק המקומי, הפוטנציאל הגדול של הרימון בישראל (המוערך בהיקף של 30 אלף דונם) הוא השוק האירופי. לשמחתו של החקלאי הישראלי, אירופה השמרנית לומדת אט אט להכיר פירות חדשים מלבד תפוחי העץ ותפוחי האדמה. "הרימון שומר על מחירים טובים מאוד באירופה על-אף שזו שנה כלכלית לא קלה שם", אומר הולנד. "שיא הפופולריות שהגיע עם התגליות הרפואיות כבר מאחורינו, אבל הצריכה ממשיכה לגדול ולא יורדת".

הולנד מעריך את צריכת הרימונים במערב אירופה ב-30-15 אלף טון, מה שמציב את הישראלי הממוצע כאכלן רימונים בשיעור נאה לעומת האירופי. "רוב האנשים באירופה עדיין לא יודעים מה זה רימון. רוב האוכלוסיה שצורכת את הפרי היא אוכלוסיה שהכירה אותו בתרבות שלה, כלומר בעיקר מהגרים".

הרימונים לא יחליפו כנראה את פרדסי התפוזים של ילדותנו, אבל תחייתם של חברי שבעת המינים מורגשת. "יש עכשיו טרנד לחזור לגידולים המסורתיים יותר כמו רימונים, תאנים ושקדים", אומר הולנד, "ואני חושב שזה מבורך. אנשים מבינים שלזנים האלה יש תכונות רפואיות שהיו ידועות בימי קדם, והשילוב של פרי טעים, אסתטי מאוד ובריא הוא מאוד טוב. לשמחתנו הצריכה הולכת וגדלה".

לרימון ישנם נתונים חיוביים נוספים. "הוא משלנו בסך הכול", אומרת יעל פטריק, חקלאית ממושב צופר בערבה המגדלת מטע רימונים אורגני בארבע השנים האחרונות. "אני אדם של מטעים, אבל אין הרבה מטעים שיכולים לגדול באזור שלנו, למעט תמרים וכרמים. הקיץ חם מאוד כבר מאפריל, יש קרה בחורף ואין מים מתוקים אלא רק מים מליחים שלא מתאימים לרוב העצים", מדווחת פטריק. "הרימון לא מתרגש מהתנאים האלה. רוחות מזרחיות לא מפילות אותו וגם גורמי עקה אחרים לא פוגעים בו. עם זאת, הוא מבשיל מהר מאוד בחום שלנו. מדובר בזנים מקדימים, ולכן הם לא מגיעים לגודל גדול".

פטריק מגדלת עשרה דונם במה שהיא מגדירה 'מטע בוטיק', שתוצרתו מיועדת כרגע לחנויות אורגניות ובעתיד לייצוא. "זה עץ שדורש מעט עבודת כפיים מצד אחד, 20 ימי עבודה לדונם, כלום לעומת ירקות, אבל מצד שני אני המפתחת של עצמי. אני מכירה כל עץ, משתדלת להגיע לתוצאות גיזום והשקיה טובות ככל האפשר ולהגיע לזן המתאים ביותר".

פטריק מצויה בקשר עם מגדלי רימונים בחו"ל המתמודדים עם תנאים דומים, כגון חקלאים בקליפורניה ובאוסטרליה, אבל באף מקום התנאים אינם זהים לאלה שבערבה. "בקליפורניה לא מגיעים ל-45 מעלות בקיץ, ואנחנו הגענו גם ל-48", היא מספרת.

כאמור, הרימון מוכן להסתפק במים מליחים, שאינם ראויים לשתייה. מאידך-גיסא, איכותו של הפרי ידועה גם למזיקים שונים, מה שמציב אתגר לא פשוט לפני המגדלים המבקשים להגיע לפרי יפה וגם בריא. אבל השוק המתפתח אומר את שלו. "נורא דאגנו לפני שלוש שנים", מספר הולנד, "בישראל שתלו 20 אלף דונם, שאמורים להניב בין 40 ל-60 אלף טון. הצריכה של ישראל עמדה על 20-10 אלף טון. כלומר, היינו אמורים להישאר עם 40 אלף טון עודפים. בסוף התברר שלא היו עודפים, כי הצריכה באירופה עלתה".