היקסמות במוזיאון רמת גן

איל גפן, הידוע כשחקן מצליח, מפתיע בהתגלותו כצייר וכמשורר. תערוכתו "אדם הולך" מפתיעה באומץ שלו לאחוז במכחול, ולצייר את שלל הדמויות (לרוב מגבן, מה שמעניק תחושה של בדידות), על-רקע צבעוני עשיר אך לא עמוס, מחולק למשטחים גדולים שבהם רואים את הנחות הצבע האימפרסיוניסטיות שלו, ובה בעת להוסיף את שיריו בצד הציורים.

הדיוקנאות שלו נחנו בהומור ובכושר הבעה. גפן הוא ההוכחה, שלא תמיד בתי אולפנה מייצרים אמנים ידועי-שם. גם אוטודידקטים יכולים להפתיע. על הכיתוב שלו, בין היתר, ביידיש, הוא ראוי לשבח. יש בזאת הבעת רגש ומחווה לתרבות היהודית של פעם, שהיטלר חיסל את רובה. נדיר לראות מחווה יפה כזה לשורשי תרבותנו, מצד אמן ישראלי שלא ידע את השואה. בנוסף, הוא מתוודה באחד משיריו, שהאמנות ניתנה לאדם כדי שלא ישתגע. ואכן, תוצאות יצירותיו הן אכן מסד חברתי, כפי שהוא כותב.

ליזי נרדי "במסע אל אח אהוב" מפתיעה ביצירת שטיחי הקיר הצבעוניים שלה, העשויים במתכונת שמיכות הטלאים המסורתיות באמריקה של האסקימוסים והאינדיאנים ואף באוסטרליה, בהם היא משלבת קטעי ציורים, שמהווים מחווה לאחיה, הצייר המנוח אורי רייזמן.

רייזמן נודע בציוריו המופשטים, בהם הנושאים היו גוף אישה הנדמה להרים ולנופים רחבים. אך גם דיוקנות שצייר מצויים בשילובי השטיחים. אמנות זו החלה לקבל תאוצה בתערוכות בניו-יורק, וכך גם כאן בישראל הוקמה גילדת אמני השטיחים, שליזי נמנית עליהם.

פשטות הנושאים מצד אחד, או נכון יותר, הפשטת הנופים לשטחי צבע גדולים עם מרקמים עשירים, מלבבים את העין ומחממים את הלב. יכולתה להטליא את שאריות הבדים הצבעוניים עם קטעי הדפסי ציורי אחיה, וציוריה על קטעי הבד, יוצרת שילוב מקסים מלא צבע ותנועה, וממשיכה במחווה זה את זכרון אחיה, האמן בוגר גימנסיה הרצליה וממקימי קיבוץ כברי, שרק בסוף דרכו זכה להערכה, ורק אחרי מותו הטראגי הוא נחשב לאמן מהשורה הראשונה בישראל של המאה ה-20. בזמנו, מבקרים נטו לייחס לו קרבה לאמן הישראלי גרוס, אך למעשה אפשר לראות בסגנון ובמשב הרוח של יצירתו קרבה הרבה יותר גדולה לאמן האמריקני הדגול מילטון אייוורי, וכמוהו - ייחרת בתולדות האמנות הישראלית.

יונתן הירשפלד (יליד 1979) הוא המפתיע מכל המציגים כעת במוזיאון רמת גן. אמן צעיר, שמכנה את ציור הטריפטיכון גדול-הממדים שלו בשם "הוא שרצה להיות אל והיה לחיה", מוכיח העזה הן בשם ציורו והן בעושר הוויזואלי שלו. הוא משתמש בנושאים מכל המיתוסים האירופאים, כפי שהונצחו בציורים רנסאנסיים, בארוקיים והתזות צבע עכשוויות. הכל כשר לצורך היצירה הקולוסאלית.

תרבות אירופה מעולם לא זכתה לייצוג כה מקיף בהשפעתה הנרחבת על צייר ישראלי כלשהו. יונתן מצרף לציוריו את כל הגדולים, ומחבר מכל אלה ציור מדהים בעושרו, בנרטיביות שבו ובמסר שהוא רוצה להעביר. גופות מושלכות הפוכות מלמעלה, מתחתן ערימת פרחים בסגנון המזכיר את ג'ון אולברייט האמריקני, ששילב בין אימה ליופי, ראשים שמפיהם נפלטים זרמים, משהו מפלצתי בנוסח התופת של הפאנל הימני (גם כן) של הירונימוס בוש ב"גן התענוגות"; שפע דם ניתז על הגיבור הקלאסי של מיכלאנג'לו בפאנל השמאלי, כמו הצבע הלבן המותז על דמות האישה והסוס שלידה בפאנל המרכזי של הטריפטיכון.

כל האלמנטים יחדיו מצטברים לכדי זעקה כנגד כל חטאי האנושות, והחשש מהעתיד לבוא. מעין יום הדין האחרון. יצירה המעוררת ציפייה לתערוכה מלאה של האמן המאתגר הזה.