פריך ושביר

כל עיתוני הבוקר מקדישים את שעריהם, את הכותרות הראשיות שלהם ואת עיקר עמודיהם לסיקור ההתקוממות העממית במצרים. מעריב וידיעות אחרונות בוחרים בכותרת ראשית - "מזרח תיכון חדש". כותרת הארץ קוראת "טלטלה היסטורית במצרים: מובארכ נאחז בשלטון, ההפגנות ומעשי הביזה נמשכים", והכותרת של "ישראל היום" קוראת "מובארכ בקרב הישרדות".

נכון לעכשיו, רק העיתונים ידיעות אחרונות והארץ שיגרו שליחים למצרים, והם מדווחים לקוראים על הנעשה במדינה. במעריב מסתפקים בדיווח "מיוחד ל'מעריב'" מאת כתב "אובזרבר" פיטר בומנט. ב"ישראל היום" לא מציעים לקורא גם את זה. 25 העמודים הראשונים של העיתון מסקרים את הנעשה במצרים מזוויות שונות, למעט תיאור מיד ראשונה של עיתונאי שחוזה באירועים במו עיניו.

זהו שחזור של דפוס ההתנהלות של העיתונים לפני ימים לא רבים, בסיקור ההפיכה בטוניסיה. בעוד ויתור על דיווח מיד ראשונה על ניסיון הפיכה במדינה קטנה יחסית, רחוקה יחסית ובעלת השפעה מוגבלת יחסית היה עשוי להתקבל בהבנה – ויתור על דיווח מיד ראשונה על ניסיון הפיכה בשכנה הגדולה והמשפיעה ביותר של מדינת ישראל מסמן הרמת ידיים עקרונית של שני העיתונים, "ישראל היום" ומעריב, הן על מידע והן על יוקרה.

משיקולי עלות, יש להניח, הוחלט בעיתונים הללו לדווח על מה שמסתמן כאירוע הדרמטי ביותר במזרח התיכון בדור הנוכחי מתוך חדר המערכת הסגור, באמצעות צפייה ברשתות חדשות זרות (ושיחות טלפוניות עם מקורות יודעי דבר).

מעתה והלאה צריך להיות ברור לקוראי מעריב ו"ישראל היום" כי גבולות הסיקור של העיתונים הללו הם גבולות המדינה. כל אירוע שמתרחש מעבר לגבול, במדינה שבה אין לעיתון ממילא נציג קבוע או מזדמן, יתואר מבעד למסננת המידע של כתבים זרים וסוכנויות ידיעות. זו נקודת ציון מצערת בתולדות ההידרדרות של העיתונות המודפסת בישראל.

שני שליחי העיתונים הישראלים למצרים הם אותם שניים שדיווחו לאחרונה מרחובות טוניסיה - אלדד בק בידיעות אחרונות ואנשיל פפר בהארץ. בק מדווח על פני כל עמ' 2 של ידיעות אחרונות על האווירה ברחובות קהיר ומצטט מדברי המפגינים. פפר מספק ידיעה קצרה בעמוד השער, ידיעה נוספת בעמ' 2 (בשיתוף אבי יששכרוף) המסכמת את האירועים האחרונים, יומן אירועים מפורט המשתרע על פני כפולת העמודים 4–5 ומתאר את שחווה מאז יום חמישי בלילה ועד ליל אמש (כפולת העמודים המעניינת ביותר בעיתוני הבוקר), רשימה נוספת המוקדשת לשרטוט הפרופיל של כמה מהמפגינים שפגש ברחובות העיר, וטור פרשנות המשווה בין מה שראה בטוניסיה ובין מה שהוא רואה כעת במצרים.

"הם אמרו שאי-אפשר להשוות. הם אמרו שמצרים גדולה מדי, שמשטר מובארכ חזק ויציב מדי", מזכיר פפר בפתח מאמרו, ובהמשך כותב: "שתי המדינות התבססו קודם כל על הרתעה פנימית של המשטרה ושל סוכני המוחברת, לובשי מעילי העור הארוכים. וכאן הדמיון המהותי בין רחובות העיר אוניס לקהיר הגדולה ממנה פי 20. ככל שהפחד מפני מרתפי העינויים, המעצרים הליליים, ההסתערות באלות שלופות וגז מדמיע על מפגינים בכיכרות היה עמוק, כך הוא היה גם פריך ושביר בשתי הערים".

"הפוטש בקריה הצליח (כמעט)", נכתב בראש מודעה התופסת הבוקר עמוד שלם בידיעות אחרונות ובהארץ. "חבורת גבי אשכנזי, אבי בניהו, הרפז ועיתונאי החצר שלהם עומדים לנצח ולסכל את בחירתו הדמוקרטית של גלנט לרמטכ"ל", נכתב בהמשך, "מבקר המדינה תאב הפרסום האישי דחק עצמו לעסוק בנושא לאחר שהתחייב לא לעשות כן וניפח טעות מינהלית מ-2003 לשקר גדול.

"היועץ המשפטי נתון ללחץ של התקשורת ולמהלך של המבקר המנסה להופכו למריונטה שלו. שונאי אהוד ברק פגעו בגלנט במקום בשר הביטחון. ציד המכשפות באמצעות אמצעי תקשורת שחברו יחד לחסל את גלנט ממניעים זרים, מזכיר תקופות חשוכות בהיסטוריה. ייתכן שגלנט טעה בהתנהלותו, אולם כך לא מחסלים לוחם שנתן 30 שנה מחייו למעננו". על החתום: "אזרחים שאינם מכירים את גלנט אישית ומודאגים מ'הפוטש' בקריה".

"ככל הזכור, זו התערבות ראשונה מסוגה במירוץ לרמטכ"לות", כותבים בהארץ עמוס הראל, תומר זרחין ופאדי עיאדאת, ביחס למודעה שמצוטטת לעיל. עוד בדיווחם, המידע כי "גלנט קיבל בסוף השבוע עשרות שיחות טלפון מחברים ותומכים, שהביעו הזדהות עמו לנוכח התגובות בתקשורת לדוח המבקר" וכי "ברק אינו מעוניין בהארכת כהונתו [של אשכנזי], גם אם יתעורר קושי בכניסת גלנט לתפקידו במועד".

"על-פי ההערכות שרווחו אמש במערכת המשפט", נכתב בהמשך, "האפשרות הסבירה ביותר היא כי היועץ יבקש מהממשלה להחזיר את עניינו של גלנט לוועדת טירקל". זו גם הכותרת לדיווח מאת נועם שרביט המתפרסם במעריב - "מסתמן: תיק גלנט יוחזר לטירקל". על-פי דיווחו, "ההערכה היא שוינשטיין יבחר באפשרות השלישית - החזרת הדיון לוועדת טירקל - עוד בטרם יגבש את דעתו אם להגן על המינוי, שכן ייתכן שהחלטתה של הוועדה עשויה לייתר הכרעה זו ואת הדיון בבג"ץ".

בידיעות אחרונות, לצד ידיעה מאת צח שפיצן וצבי זינגר החושפת פרטים מהדוח המלא של מבקר המדינה, מדווחת מיכל גולדברג על העמדה המסתמנת של היועץ תחת הכותרת "הערכה: וינשטיין מחפש דרך להגן על המינוי". על-פי דיווחה, בפועל מדובר באותו תסריט שמתואר בעיתונים האחרים: "ההערכה היא שווינשטיין יעדיף לבחור באופציה שבה הוא מודיע לבג"ץ שבשלב זה אין מניעה חוקית להמשיך במינוי גלנט, אך יש לבקש מוועדת טירקל לבחון אותו שוב לאור הממצאים החדשים".

לעומת הדיווח מהשטח, שמוגבל לעיתונאי אחד לעיתון במקרה הטוב, דעות על המתחולל במצרים יש בשפע. "הפור טרם נפל בקהיר, אבל האסימון כן", כותב בן כספית במעריב. "עידן חדש בפתח. אני לא יודע אם הוא יהיה טוב או רע, מה שבטוח זה שטוב יותר ממה שהיה כבר לא יהיה".

נזכיר כי אך לפני ימים אחדים, התגייסה העיתונות הישראלית ברובה לטובת מובארכ מבלי לטרוח אפילו להסביר מדוע טוב שישלוט במצרים רודן שכמותו. הבוקר לא חסרים הסברים (אולם קשה למצוא הודאה בטעות של מי מהפרשנים הרבים שקבעו בימים האחרונים כי ההתקוממות המצרית תיגמר בלא כלום).

כספית מזהיר בטורו מפני עליית "האחים המוסלמים", מתריע מפני מהפיכות דומות בירדן ובסוריה ("רק שלא ייפול", הוא כותב על הרודן הסורי הרצחני בשאר אסד, "עוד נתגעגע") ובהמשך הטור מתמלא געגועים למנהיג שהיה ואיננו עוד - נשיא ארה"ב הקודם, ג'ורג' בוש. "אפשר עכשיו להיזכר בערגה ב-2003, כשגורג' בוש פלש לעירק והשתלט עליה", כותב כספית. "לוב שינתה מיד כיוון וחברה למערב. אירן השעתה את תוכנית הגרעין הצבאית שלה. ערפאת רוסן. סוריה רעדה מפחד [...] במזרח התיכון מי שלא מסתובב עם נבוט גדול ביד, מקבל אותו על הראש".

בהמשך עיתון מעריב מתפרסם טור מאת בן דרור ימיני, המתריע אף הוא, לאורך מרבית רשימתו, מפני עליית "האחים המוסלמים". "העולם הערבי עובר ימים של סערה ומהפכה", הוא כותב בסיום הטור, "אך אל נא נשלה את עצמנו. אלה לא המהפכות של מדינות מזרח אירופה, וגם לא חגיגת הפלת החומה בברלין. התקווה למשטרים ליברליים ודמוקרטיים יותר עלולה להתנפץ. יש סיכוי, לא מבוטל, שבמקום דיכוי ושחיתות חילונית, נקבל דיכוי ושחיתות איסלאמיסטית".

עמדה דומה תופס בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", במאמר המתפרסם בכפולה הפותחת של העיתון תחת הכותרת "דמוקרטיה במדינה ערבית - הימור". "כיצד אפשר להסביר את העובדה שבאוקטובר 1989 היה רצון הרחוב המזרח־אירופי מלווה בגל אופטימי ענקי בעולם לעומת דאגה אחת גדולה שמצטיירת לנו היום מפריס ועד בייג'ין בעקבות מרד הרחוב הערבי?", תוהה ביסמוט. תשובתו פשוטה: באירופה היה ברור שהכיוון הוא דמוקרטיזציה, ואילו במדינות ערב אין לכך ערובה. בהמשך הטור מתריע ביסמוט מפני השתלטות מפלגה איסלאמיסטית רדיקלית על השלטון במצרים.

בכפולה הפותחת של ידיעות אחרונות מתפרסם מאמר מאת נחום ברנע תחת הכותרת "הכוונות הטובות - והדרך לגיהינום". ברנע משווה בין המצב במצרים למצב באירן, טרם התמוטטות שלטון השאה, ומזכיר כי "התוצאה הייתה מהפכה איסלאמית, ששינתה לרעה את פני המזרח התיכון". כמה עמודים אחר כך מבצע אלכס פישמן השוואה דומה, ומתריע מפני עליית "האחים המוסלמים" לשלטון במצרים.

יש גם קולות אחרים. סבר פלוצקר, אופטימיסט כתמיד, כותב מאמר שזוכה לכותרת "מי מפחד מדמוקרטיה". "העם המצרי בשל לדמוקרטיה", הוא קובע. "בשני העשורים שחלפו הוכח קבל עם ועדה שאין עמים שלא 'בשלים' לדמוקרטיה. אין עמים ואין אזורים גיאוגרפיים שהדמוקרטיה הליברלית והסוציאלית לא מתאימה לאזרחיהם, לתרבותם, לאופיים, להיסטוריה שלהם [...] אם פולין וברזיל, הודו ואינדונזיה, יכולות להיות כיום מדינות דמוקרטיות צומחות, מצמצמות במהירות את העוני ומוכנות לחיות בשלום עם שכנותיהן - גם מצרים, סוריה ואירן יכולות להיות".

גם רועי (צ'יקי) ארד נמנה על האופטימיים. "התקוטטתי בטוויטר באופן מטופש עם אנשים שהקשיבו למזרחנים והניחו שהמהפכה משמעה עליית האחים המוסלמים ולכן הם מפחדים מדמוקרטיה אמיתית במצרים", הוא כותב בטור המתפרסם בהארץ. "המוסלמים הם כוח חזק, אבל חשבתי על חבריי שם, המתרגם הביישן, הקולנוענית הפרובוקטיבית עם הנזם באף, הבחורה שביקשה שאשלח לה את אסופת השירה הסוציאליסטית 'אדומה' לעיר מנסורה ושמה תמונות של כוכבות הוליוודיות כתמונות פרופיל בפייסבוק. אתה מביט על פני האנשים שרוקדים על ניידות המשטרה, ורואה אותם. הם לא יתנו למצרים להפוך לדיקטטורה איסלאמית". יחד עם זאת, מיד בהמשך מוסיף ארד את הסייג "אבל מי יודע".

באותו עיתון מספק אבי יששכרוף רקע ותובנות רלוונטיות לחשש מפני עליית "האחים המוסלמים". "ריבוי המועמדים החילוניים", מסביר יששכרוף, "[...] לעומת המנגנון המאורגן והממושמע של 'האחים המוסלמים', עלולים להפוך את מצרים לשלטון השני בראשות 'האחים' במזרח התיכון. [...] יהיה זה סיוט לא רק לישראל אלא גם לחבריה של תנועת המחאה 'שישה באפריל': הצעירים, הנשים, החילונים, האקדמאים שלא הקוראן איחד ביניהם אלא האינטרנט והפייסבוק. הארגון האיסלאמי מהווה היום את הקבוצה הפוליטית הגדולה ביותר במצרים וללא ספק המאורגנת ביותר. ניצחון שלהם בבחירות יבשר על מהפכה נוספת במצרים, הפעם מהפכה איסלאמית".

יעל געתון מדווחת בהארץ כי "קשת" הפחיתה בשבועיים האחרונים את כמות הפרומואים לתוכניותיה ב-20%.

במדור הדעות של מעריב מבקרת יעל פז-מלמד את הצעת החוק של יריב לוין להחלשת כוחם של נציגי הציבור והמנכ"לים בחברות החדשות של הערוצים המסחריים. "קשה להפריז בחומרת הצעת החוק הזו", היא כותבת ותוהה מדוע מתקבלת הצעת החוק בשתיקה גדולה מצד עיתונאים.

במדור הדעות של "ישראל היום" יוצא דרור אידר להגנת חבר הכנסת יריב לוין. הצעת החוק של לוין "נועדה לשנות עיוות היסטורי ולהכין את הקרקע לכניסת ערוצי חדשות מתחרים", מסביר אידר. עיקר מאמרו מוקדש לתיאור השמאלנות של התקשורת האלקטרונית. בהמשך הוא כותב כך: "לשם כך מבקשת הממשלה לעבור לשיטת הרישיונות. כל מי שחשקה נפשו יוכל להקים ערוץ טלוויזיה.

"חישבו על רשת פוקס פרו־ישראלית. איזו מהפכה זו תהיה! אבל אז, ישימו הקומיסרים את אנשי שלומם במועצה הציבורית גם של הערוצים השמרניים, כדי להנציח את שליטתו של מיעוט פוליטי ב'דעה הנכונה'. המתנגדים להצעת החוק אומרים שמעתה בעלי ההון ישלטו במנכ"ל ובתוכני החדשות ולא הציבור. 'הציבור', בלשונם, הוא אותו מיעוט נרגן הבועט בנו".

- המציאות עולה על כל טפשות
- אל הנער הזה
- הג'ינג'י עם המקלדת
- אפוקליפסה עכשיו
- ברק לא מכה