שלוש פגישות עם יצחק רבין

כשזכיתי לראשונה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, בסתיו 1995, היינו אמורים, אנו תריסר הזוכים, לקבלו בסוף נובמבר ההוא מידיו של ראש הממשלה יצחק רבין. אך לא זכינו לכך, בשל הרצח. הטקס נדחה לפברואר 96' וקיבלנו את הפרס מידיו של ראש הממשלה שלא אהבתי, שמעון פרס, ומידיה של שרת החינוך שממש לא חיבבתי, שולמית אלוני. בטקס עצוב וקודר, שנערך במרכז סוזן דלל כמה חודשים לאחר הרצח.

פגישה ראשונה שקטה

אילו הייתי זוכה ללחוץ בטקס את ידו של יצחק רבין הי"ד, הייתה זו פגישתנו השלישית. לראשונה נפגשתי איתו בשלהי שנת 1956, כשהייתי טירון צעיר בצה"ל, והוא היה אלוף פיקוד הצפון. עמדתי לטרמפ ב'מחנה יונה' לשעבר, ביציאה הצפונית מתל אביב. היה יום שישי מאוחר אחר-הצהריים, ואיש לא עצר לי. לפתע עצרה מכונית שרד צבאית מהודרת, והנהג סימן לי להיכנס מאחור, אבל בשקט גמור. למה? כי על הכיסא שלידו נחר לו האלוף יצחק רבין, אלוף פיקוד הצפון, שאפילו בשעת שנתו בנסיעה, היה חבוש בכובע המצחייה המפורסם שלו... לא הוצאתי הגה כל הנסיעה, אך פחדתי להירדם. כביש החוף תל אביב-נתניה זה אך נפתח לתנועה, וכשהגענו לצומת כפר הרוא"ה, ואני רציתי לרדת, חזר טקס הכניסה: בשקט-בשקט, בלי להטיח דלתות ובלי להרעיש, כדי שהאלוף הנוחר יוכל להמשיך בשנתו. זו הייתה פגישתנו הראשונה, שאני זוכרה היטב, אבל אני מסופק אם הוא זכר אותה...

פגישה שנייה רועשת

פגישתנו השנייה הייתה בחורף, כמדומני חודש דצמבר, של שנת 1958. אני כבר הייתי אז סייר מיומן ביחידת סיור של חטיבת "גולני", והוא היה עדיין אלוף פיקוד הצפון. באותו לילה, ליל גשם כבד וסוחף, חדרנו "חדירת עומק", כפי שקראו אז למבצעים הזעירים הללו, לאורך הגבול הישן. הסיור הקטן שלנו יצא מהר הגלבוע ופנינו לכיוון ג'נין העוינת ובנותיה. היה זה לילה מפרך, ההליכה של כמעט ארבעים קילומטר בבוץ העמוק הייתה קשה מאוד. כשחזרנו רטובים עד לשד עצמותינו, סחוטים ותשושים, המתין לנו האלוף בתחנת 'אגד' הישנה של קיבוץ שלוחות שבעמק בית שאן. הוא קיבל אותנו אישית והחל לתחקר את הסיור על הפעולה. הייתי אז נער צעיר ונרגש במדים, ולא יכולתי לסתום את הפה, והפרעתי כמובן למהלך התחקיר. לא אשכח איך פנה יצחק רבין, בקולו העמוק, אל מפקד הסיור ואמר לו: "אולי מישהו יסתום לסמל הפטפטן הזה את הפה?"

השתררה לרגע דממה מביכה בחדרון הקטן, וזוניק ז"ל, זאב שחם הזכור לטוב, שהיה אז המג"ד שלי, אמר לי: "אלישע, למה שלא תמתין לנו קצת בחוץ?"

יצאתי אל הבוקר החורפי והגשום, התהלכתי ליד תחנת 'אגד' של שלוחות כדי להירגע מהמתח של ליל החדירה העמוקה, ולא העליתי אז בדעתי שיבוא יום, לאחר כמעט ארבעים שנה, ואני שוב אעמוד נזוף לפני יצחק רבין, ואלחש לו באוזן, אם יהיה זמן כמובן, ואם המאבטחים ירשו כמובן, ואם ואם ואם... שאין זו פגישתנו הראשונה, ושכבר נפגשנו בעבר בנסיבות שונות לגמרי.

אלא שלא הסתייע בידי. ופגישתנו בעת טקס הענקת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לא זכתה להיערך. ולא לחשתי באוזניו, בעת לחיצת היד, שאני הוא 'הסמל הפטפטן' מ"גולני", מליל הפרך הגשום ההוא, בחורף שבין 1958 ל-1959. הסמל שחזר נרגש נורא מהמסע אל הכפרונים הקטנים המקיפים את העיר העוינת ג'נין. הרצח הנורא שיבש הכל, ולא רק את פגישתנו השלישית שלא התקיימה.