השנים הכי יפות: שנות ה-90 חוזרות

המראה הכללי של ההפקה נראה כמו של חצי שעה טלוויזיונית שיצאה תחת ידיה של הטלוויזיה החינוכית בתחילת שנות ה-90. משהו באיכות הצילום ובצבעים נותן את התחושה שאתה צופה בשידור החוזר מספר המי יודע כמה, ושהצבעים נשחקו מרוב שימוש בקלטת השידור.

הדרך שבה קרן מור מקריינת את סיפור העלילה והאופן שבו גידי גוב פולט את שגיונותיו של המנהל, נשמעים כאילו שני השחקנים המוכשרים האלה לא נתקלו קודם בטקסט ואנחנו עדים לחזרה הראשונה שלהם. רוב הסיטואציות והדיאלוגים נמשכים לפחות יותר משתי דקות מעבר לנדרש ונראות כמו מחזה מצולם. בסטנדרטים של קומדיות המצולמות על-ידי מצלמה אחת, חצי דקה מעבר לנדרש נראית כמו נצח שמצליחה לחרב את המוצלח שבפאנצ'ים.

כש"השנים הכי יפות" פורצת בקטע פנטזיה שבו מורה לאנגלית עם מבטא ערבי כבד פוצחת בשירה בסגנון ברודווי, ערכי ההפקה נראים כאילו מדובר באיזו בת דודה עלובה, ענייה ומרודה של ההפקות המהוקצעות והמושקעות של קשת, הוט ו-יס. כאילו לא חלפו פה יותר מ-15 שנה של עשייה טלוויזיונית מסחרית שעומדת בסטנדרטים בינלאומיים חבל, כי רשת היא אולי לא התלמידה המצטיינת של הכיתה, אבל היא בהחלט מסוגלת להרבה יותר.

הרעיון שעומד בבסיס "השנים הכי יפות" לא רע בכלל. קורותיו של בית ספר שהמנהל שלו נפטר, אך מתעקש להמשיך ולשלוט בו ביד רמה באמצעות קלטות וידאו. מזכירתו הנאמנה לא נותנת לסגנית המנהל להתיישב על כיסא הניהול הנכסף, המורה למחשבים הוא קטוע יד ורגל שסובל מהלם קרב בעקבות מלחמת לבנון השנייה, המורה לתנ"ך מנהל שיחה עם אלוהים (בדיבובו של שי אביבי. באמת, הטריק הזה מוצה כבר מזמן. אפשר היה להתאמץ עוד טיפה) שמתגלה לו דרך סנה בוער והמורה להתעמלות הפך את אולם הספורט ללופט הפרטי שלו.

כל הדמויות מאופיינות בטירלול מסוים שהוא לא לגמרי זר למציאות היום יומית והמופרכת ממילא של מערכת החינוך הישראלי. כל צופה בוודאי יזהה איזה טירוף שהיה קיים אצל מורה שלו וייזכר בשלל המסרים הסותרים שהיא יודעת לשדר לתלמידים. אך כשיגיע זמנה של "השנים הכי יפות" להיכנס אל לשכת המנהל, הוא בוודאי ייאנח בעייפות ויאמר לאמא שלו שהילד מוכשר, אבל לא ממש את הפונטציאל שלו.