חופש מידע סלקטיבי

התיק הראשון שבו עסקו העליונים נגע בעתירה לביהמ"ש העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים. העותר, רביב דרוקר מ'התנועה לחופש המידע', דרש מרשות החברות הממשלתיות (עע"מ 9341/05) לחשוף את כל המידע הנוגע למועמדים לתפקידי מנכ"ל או דירקטור בחברות. העותרים דרשו לקבל את הפרוטוקולים של הדיונים על אודות המועמדים ואת הנימוקים המלאים לקבלה או לפסילה של כל מועמד מלכהן בתפקיד.

טענת העותר הייתה שהשקיפות המלאה היא תנאי הכרחי למלחמה בנגע המינויים הפוליטיים. הוא טען: "המינויים (של הרשות) היו פעמים רבות מדי חסרי שיקול דעת ענייני, פגעו ביכולת התפקוד המקצועית של דירקטוריונים של חברות ממשלתיות והאיצו תהליך פוליטיזציה של הדירקטוריונים", והוסיף: "זכות הציבור לפקח על עבודת הוועדה אינה מצטמצמת למועמדים שנפסלו בעילות מוצדקות או שאושרו ומועמדותם בעייתית; מטרתה גם לאתר פסילה בלתי מוצדקת של מועמדים ראויים".

נציגי רשות החברות הממשלתיות נזדעקו. מי יסכים בכלל להתמודד על תפקיד בכיר בשירות הציבורי כשהוא יודע שבמידה שמועמדותו תיפסל כל העולם יֵדע את כל מה שנאמר עליו בישיבות סגורות? קבלת העתירה משמעה שכל מועמד נאלץ לוותר מראש על פרטיותו ולהיחשף לעין כול גם מבלי שהובטח לו דבר, הוסיפו.

אבל את שופטי העליון זה לא הרשים. אדמונד לוי, עדנה ארבל ויורם דנציגר קיבלו את העתירה וקבעו: "העניין הציבורי בפרסום שמם של מועמדים למשרת דירקטור בחברות ממשלתיות אשר נפסלו על-ידי הוועדה... גובר על משקלה של הפגיעה בפרטיות הכרוכה בפרסום שכזה. משכך,יש לקבל את הערעור".

התיק השני התנהל גם הוא בעקבות עתירה של התנועה לחופש המידע, אך הפעם כנגד רשות המיסים (עע"ם 398/07). כידוע, העלמות מס הפכו בישראל לספורט לאומי, ורשות המיסים מנהלת מערכה רחבת היקף במאבק בתופעה. העומס הגדול הביא את רשות המיסים לנקיטת הליכים הדומים לעסקות הטיעון בדין הפלילי. כך למשל, במקרים רבים שבהם נתפסים עסקים או חברות בהעלמת מס מעדיפה הרשות להציע להם לשלם כופר כספי גבוה בתמורה לאי נקיטת הליכים פליליים כנגדם.

כאן נכנסה לתמונה התנועה לחופש המידע, ועתרה בדרישה לקבל לידה "את זהות האנשים שהגיעו להסדר-כופר עם הרשות במהלך שלוש השנים האחרונות, את פירוט העבירות שביצעו, הסיבות שבגינן נערכו עם אותם אנשים הסדרי כופר במקום העמדה לדין פלילי, ואת הסכומים ששילמו ככופר במסגרת ההסדר".

רשות המיסים התנגדה בתוקף, בטענה שחשיפת פרטי הנתבעים תפגע בזכות לפרטיות המעוגנת בחוק מס ההכנסה. היא ציטטה מדברי אהרן ברק שקבע כי "תכליתו העיקרית של החיסיון בדיני המס היא הגנה על הנישום ועל זכותו לפרטיות. זכותו של הנישום לדעת שהמידע הרב שנאצר אודותיו אצל רשויות המס ישמש לצרכי שומה בלבד" (רע"א 291/99). בנוסף, הביעה הרשות חשש שחשיפת המידע תגרום לנישומים שלא לשתף פעולה עם רשויות המס. גם כאן היא ציטטה מדברי ברק: "הבטחת הסודיות תקדם שיתוף פעולה כן ומלא של הנישום עם רשויות המס. בהעדר הסודיות, הוא עלול להירתע ממסירת נתונים שחשיפתם עלולה לפגוע בו".

אך את השופטת עדנה ארבל הנימוקים הללו לא הרשימו. היא קיבלה את העתירה וקבעה נחרצות כי "זכותם של הנישומים לפרטיות צריכה לסגת לטובת זכות הציבור למידע מאחר שהפגיעה בה אינה שקולה כנגד היתרונות שעשויים לצמוח מגילויו של המידע. גם הפגיעה האפשרית בתפקודה של הרשות אינה כזו המצדיקה את מניעת המידע המבוקש מן הציבור". החרה החזיק אחריה השופט אליקים רובינשטיין שאף ציטט את הגמרא במסכת יומא (פו, ב): "מפרסמים את החנפים מפני חילול השם; חנפים הם – כלשון רש"י שם – 'רשעים ומראין עצמם כצדיקים, אם יש מכיר במעשיו מצוה לפרסמם מפני חילול השם. שבני אדם למדים ממעשיו שסבורין עליו שהוא צדיק ...'. ואכן בנידון דידן המדובר לעתים קרובות באנשים המקובלים כנורמטיביים, והרי לאמיתו של דבר אינם כאלה - משחטאו באשר חטאו". בשורה התחתונה, רשות המיסים נדרשה לספק את כל המידע על הנישומים שעמם חתמה על הסדרי כופר מס.

אך הקו העקבי והמרשים שהציג בית המשפט העליון בתמיכה בשקיפות ובגילוי המידע התמוסס כשהתביעה הופנתה כלפי השופטים עצמם. בעתירה שהגיש הפורום למען ארץ ישראל כנגד הוועדה לבחירת שופטים, נתבעו המשיבים לפרסם ברבים את הפרוטוקולים מדיוני הוועדה (בג"ץ 2283/07). עו"ד איציק בם מהפורום המשפטי טען: "השקיפות הציבורית חשובה במיוחד ככל שהדבר נוגע לוועדה לבחירת שופטים. זאת בשל התפקיד המיוחד שממלאת הרשות השופטת בדמוקרטיה הישראלית, ובשל חשיבותה של השקיפות לחיזוק אמון הציבור בה".

מערכת ההנמקות שהציג בם דומה להפליא לטיעונים שהציגה התנועה לחופש המידע בעתירות הקודמות, אבל הדבר לא הועיל. העליונים העדיפו כאן להשמיע זמירות אחרות. השופטת אסתר חיות הסבירה מדוע אין זה ראוי לפרסם את הפרוטוקולים: "דיוניה של הוועדה לבחירת שופטים נוגעים מטבע הדברים בעניינים שחשיפתם עלולה לפגוע בפרטיותם של המועמדים. זאת מן הטעם הפשוט שעל-מנת לבדוק וללבן את שאלת התאמתו של מועמד פלוני לשפיטה נדרשת הוועדה לבחון אינפורמציה רבה ומגוונת, וכן הערכות והמלצות הנוגעות לאותו מועמד בהיבטים מקצועיים ואף בהיבטים אישיים. אינפורמציה זו כוללת בדרך כלל גם נתונים ביחס לאישיותו ולהתנהלותו של המועמד ולעתים היא כוללת פרטים הנוגעים לצנעת חייו". וכאן שואל הבן – מה ההבדל בין ה'פרטים הנוגעים לצנעת חייו' של המועמד לשפיטה לבין אלו של המועמד למשרת דירקטור או מנכ"ל בחברה ממשלתית? שאלה טובה לפרס אפיקומן.

לחיות גם היה חשוב לשמור על המקורות: "אין זה נדיר שגורמי הערכה והמלצה שונים מתנים מסירת מידע לגבי מועמד מסוים בכך שהמידע לא ייחשף ולא יימסר לציבור או למועמד עצמו, ואף זהו שיקול שיש להביאו בחשבון". את הטיעון הזה אנחנו רגילים לשמוע מנציגי השב"כ ביחס למקורות מודיעיניים, אך מה עניינו לבחינת איכותם המקצועית של עורכי דין המועמדים לשפיטה? אתמהה.

לשופט אליקים רובינשטיין היה חשוב דווקא לשמור על שלומם של חברי הוועדה לבחירת שופטים: "חיוני לתת אפשרות סבירה לחברי הפורום המחליט לבטא באופן חופשי את דעותיהם, בלא שיחששו פן למחר יהיו דבריהם נחלת הרבים וייחשפו לתופעות לא נעימות שהמציאות הישראלית עלולה לזמן".

בפסק הדין החליטו חיות, רובינשטיין וגרוניס לדחות את העתירה ולשמור על חשאיות דיוני הוועדה לבחירת שופטים. כפי שפתחנו, זוהי המחשה מטרידה ל'מצא את ההבדלים' בגרסת בג"ץ. (ותודה לעו"ד מוטי וייס שהסב את תשומת לבי לפסקי הדין).