ציפור לא צייצה

"ברגע שיירשם לנצח בהיסטוריה של האנושות, ברגע שישנה את דברי ימי ישראל, בשעה 5.37, כאשר נמסרה רשמית התוצאה על ההצבעה... דממה.

"שררה דממה בין 300 הנציגים ליד 57 שולחנות במרכז האולם. איש לא נע. העפרונות בידיים הקמוצות לא נשמטו. הערבים נדהמו. על הבמה הגבוהה ישבו בארשת חגיגית היו"ר ארנייה והמזכיר הכללי טריגווה לי. הם הרגישו כי ההיסטוריה הופיעה באולם".

כך תיאר עורך ידיעות אחרונות, ד"ר עזריאל קרליבך, את הרגע שבו קיבלה העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 את החלטה 181 על תוכנית החלוקה: בארץ ישראל יוקמו שתי מדינות - יהודית וערבית. ירושלים תהיה אזור ניטרלי בשליטת האו"ם.

קרליבך מעולם לא הסתפק בעובדות היבשות. הוא כתב "צבע" מהול ברגש, בסגנון שהפך אותו לעיתונאי הפופולרי והמשפיע ביותר בישראל של אותן שנים. "ביציע ישבו 600 אורחים. ישבו ויצמן ואשתו, סילבר, שרתוק, גולדמן, ניומן, רבים מבין ותיקי הציונים. ישבו כמאובנים. נישאים קדימה כאילו פגע בהם הרעם באמצע התנועה. כאילו אינם מאמינים למראה עיניהם ולמשמע אוזניהם. ממול ישב ג'מאל חוסייני עם המנהיגים הערבים וידידיהם. וגם הם לא נעו".

אחר-כך הפנה קרליבך את מבטו אל התקשורת: "על הגזוזטראות, בתאי הזכוכית, ישבו קרייני הרדיו וצלמי הקולנוע. תמיד היה מגיע משם רעש המכונות. אולם עתה - לא נשמע צליל. ביציע העיתונות ישבו עיתונאים נוקשים וציניים. תמיד היו כותבים, רושמים, מתבוננים. ותמיד, עם כל מאורע גדול, היו מתפרצים החוצה כדי לטלגרף. אולם הפעם נחו עטיהם. איש לא קם. הם שכחו את עיתוניהם. הם היו עדים ללידתה של אומה".

הדממה, זו הייתה דרכו של קרליבך להעניק נופך של קדושה לרגע ההחלטה. כבנו של רב הכיר ודאי את תיאור מעמד הר סיני בגרסתו של ר' אבהו בשם ר' יוחנן: "ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה (...) הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש - ויצא הקול 'אנוכי ה' אלוהיך'".

אחר-כך, כתב קרליבך, "התבוננתי סביב (...) ראיתי עיניים יהודיות רבות זלגו דמעות. ראיתי אנשים אוחזים במשענות כסאיהם כאילו בחלום. ראיתי אותם צובטים את בשרם. ראיתי אותם מסירים את משקפיהם. ראיתי מצחים מכוסי זיעה, אך לא שמעתי הגה. אף לא ראיתי את דפיקות הלבבות. כאילו כל הלבבות עמדו מדפוק. אף לא שרו את 'התקווה'. אף לא נשמעו קריאות גיל. ובתחילה אף לא מחאו כף. חשבנו שתהיה הפגנה גדולה, אבל הרגע היה גדול מדי בשביל הפגנות [...] וכולם הרגישו שהבשורה הזאת היא 'התקווה' האדירה ביותר".

ההצבעה, שבה תמכו 33 מדינות בתוכנית החלוקה, 13 התנגדו ו-10 נמנעו, הייתה רגע השיא של מאבק דיפלומטי ממושך. בשבועות ובימים שקדמו להצבעה עסקה העיתונות מדי יום בהשערות ובניחושים: האם יושג הרוב הנדרש של שני שלישים? מה תהיה עמדתה של ליבריה? האם ההפיכה בסיאם תשנה את עמדת משלחתה באו"ם? כמה מכשולים עוד תערים בריטניה על קבלת ההחלטה?

"ניקרגואה ופרגוואיי מעולם לא נכללו בניחושים שלנו", כתב קרליבך. "קולומביה וחבש תמיד נחשבו לתומכים פוטנציאליים של הערבים. והתמיכה הכללית בנו מצד כל הדרום-אמריקניים כמעט עלתה על כל תקוותינו". ובלי פוליטיקה אמריקנית פנימית אי-אפשר: "יו"ר המפלגה הדמוקרטית הודיע לטרומן שהוא יתפטר, משום שלא יוכל להבטיח את בחירתו מחדש - אם המדינה היהודית לא תיתמך על-ידי אמריקה ללא תנאים".

לרגעים נראה שהכל כבר מובטח מראש. "מדינתנו - עובדה", נכתב בעמוד הראשון של "דבר" כשבועיים לפני ההצבעה. רוסיה, שביקשה לפורר את הנוכחות הבריטית ברחבי העולם, דרשה שהמנדט יסתיים כבר ב-1 בינואר 1948. ארצות-הברית הציעה: 1 ביולי. אחר-כך הסכימו שתי המעצמות על ראשית מאי. אבל המירוץ אחרי הקולות נמשך. "פעולה אמריקנית נמרצת להשיג רוב של שני שליש", דיווח "דבר" ב-24 בנובמבר. ועדיין שרר חשש שהאמריקנים יעדיפו ברגע האחרון לדחות את ההכרעה.

בניגוד לדיווח התכליתי, היבש, ב "דבר" ובמרבית עיתוני הבוקר האחרים, קרליבך הקפיד להעביר את רגעי המתח הללו כשהם מתובלים בצבע רווי פתוס. הסיקור הנרחב שלו מלייק-סאקסס בניו-יורק, שם נערכו באותם ימים דיוני האו"ם, עתיד להיות אחד המסמרים האחרונים בשותפות שלו עם המו"ל יהודה מוזס. בגלל הבדלי השעות בין ניו-יורק לתל אביב, נהג קרליבך להעביר למערכת את דיווחיו המפורטים והצבעוניים ברגע האחרון ממש. הוא רצה להיות מעודכן עד הדדליין. משום כך שיגר את הטקסטים שלו במברקים דחופים, שמחירם היה גבוה ממברק רגיל. מוזס, כך מספרים, זעם על ההוצאה הגדולה, יום אחרי יום. "STOP CABLE URGENT", הורה לו במברק. חדל לשגר מברקים דחופים. קרליבך רתח: אלפיים שנה חיכה העם היהודי לרגע הזה, ובעל-הבית סופר את הגרושים שלו. חודשיים וחצי בדיוק לאחר ההצבעה באו"ם, יפרוש קרליבך עם רבים מעובדי ידיעות אחרונות ויקים את מעריב.

בנובמבר 1948, כאשר מלאה שנה להצבעה, תיאר קרליבך שוב את הרגע ההוא, הפעם במעריב. "זוכרני, ולא אשכח, ועד סוף הדורות לא יישכח, מעמד הרגעים האחרונים המכריעים בלייק-סאקסס, רגעים שכל אחד מהם כאלף שנה, רגעי ההצבעה. זוכרני את האולם הענקי, והמתיחות, והאוויר הדחוס, ובחלל מרחפת נשמת דורות ישראל, הד תפילות האבות ומלחמות הבנים, הד חזיונות וגעגועים ונדודים של מיליוני מיליונות קדושים, והציפייה מתעלה לשיאה, והנשימה נעצרת, והלב הולם כפטיש...".

קרליבך ליווה מקרוב את ימי המאבק המדיני בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה. ביולי 1947, כשבאו ארצה חברי אונסקו"פ, ועדת האו"ם שמונתה ללמוד את המצב ולהמליץ על הפתרון הרצוי, סיקר קרליבך את פעילותם, אך גם סייע למאבק הציוני להשפיע על חברי הוועדה.

לקוראי ידיעות אחרונות תיאר קרליבך לא רק את הדיונים היבשים, אלא גם את מסיבות הקוקטייל שבהן בילו הדיפלומטים, וגם אותן ניצל לשיחות אישיות על המצב. הנה שיעור בדיפלומטיה ציונית נוסח 1947: "צריכים רק לדעת כיצד לדבר עמהם. לא בתזכירים - זה משעמם. במגע חברתי, במסיבה אינטימית, כדבר איש אל רעהו. וכשהם שיכורים ואנחנו שיכורים למחצה, ניגשים פשוט אליהם, טופחים להם על כתפיהם ואומרים לו: כך תיבנה ארץ ישראל. רק כך".

"צריכים להושיב ליד כל אחד מהם גברת אחת. הגבירות לבשו שמלה מעט וחיוך הרבה. והן יודעות לדבר בצרפתית שגורה שטויות רבות. והן באות לידי הסכם עם חברי ועדת החקירה מיד ובקלות ועל הכל: על מזג האוויר, על שהצרפתייה היא בכל זאת האשה האלגנטית ביותר, ועל הסיגריות האנגליות שהן טובות מאוד. צריך רק לדעת כיצד לכבוש אותם.

"אולי יסכימו לשתות עוד כוס קוניאק צרפתי - כי אנחנו, אתם מבינים, עם עני. כל זה נאסף בפרוטות העמלים והיגעים. וכל בתינו נשרפו וכל רכושנו נשדד. אולי יין שמפן, אדוני אוהב שמפן?

"גם אתמול הייתה לכם מסיבה, גם שלשום, עד שלוש בליל? והיה שמח מאוד, בחברה נעימה ובבילוי יפה [...] ואתם באתם לחקור את הטרדגיה הגדולה ביותר בתולדות האנושות, ואתם שנשלחתם מתוך אלפיים מיליון בני-אדם, אתם 11 יחידים, להציץ אל חדר המתים שלנו, לעמוד על זרמי הדם שלנו. אתם לבד. היתר אינם רוצים להביט. לא נעים להם. אתם הוקצבתם. תבלו נא בנעימים".

ב"דבר" לא כתבו כך, רק הקדישו כותרות ראשיות ועמודים שלמים לתמלילי העדויות בפני הוועדה. "תנו לנו מעמד מדינה למען גאולת עמנו והבטחת השלום והקדמה במזרח התיכון", הייתה הכותרת הראשית, לכל רוחב העמוד הראשון, למחרת עדותו של חיים ויצמן. וכשהעיד זלמן רובשוב, לימים שז"ר, בשם ההסתדרות, הייתה הכותרת: "החישו הצלה, הסירו הכבלים, תנו להקים את המדינה העברית!". היו אלה ימים שבהם הכותרות הפכו לססמאות, והעיתונים בארץ ישראל התלכדו למאבק לעצמאות, ודחקו לחודשים אחדים את המחלוקות והמאבקים הפוליטיים העזים בכל שאלה ועניין שהעסיקו אותם בימי שגרה.

בליל שבת, ה-28 בנובמבר, התקינה מערכת "דבר" רמקולים בכיכר דיזנגוף וליד קולנוע מוגרבי בתל אביב. מן המערכת שידרו מבזקי עידכונים שהגיעו מסוכנויות הידיעות בלייק-סאקסס. רבבות עמדו על המדרכות והמרפסות והאזינו במתח לדיווחים. בחצות התברר כי ההצבעה נדחתה למוצאי שבת, הערב שבו נצמד היישוב כולו למקלטי רדיו ולרמקולים כדי להאזין לקולות ההצבעה. הדממה של קרליבך בניו-יורק לא הגיעה לארץ-ישראל: כאן פרצו מיד בצעקות שמחה ופרצו בריקודים. "ליל הירח המלא שפך אור יקרות על ההמונים החוגגים ועל הבית המוארים עד עלות השחר", הצטרף אפילו "דבר" לתיאורי הצבע.

אבל עוד לפני שהחלו תקריות הירי בדרכים, כבר היה הרוג ראשון: פנחס יום-טוב, בן 17, נהרג בנופלו ממכונית שנאחז בה בעת תהלוכת השמחה בשכונת התקווה. ויום אחר-כך הזהיר מאמר מערכת ב"דבר": "הספינה הזאת, שאתמול הונף דגל על תורנה, חותרת בין סלעי נגף בים לא נודע, שאין לו מפה. מסע הסערה באסיפת האו"ם המסוכסכת אינו אלא סמל למסע בעולם מסוכסך שמתחיל היום".

רשימות קשורות:

- ר' איפכא מסתברא
- הקוזאק הנגזל