צ'לו בייבוא אישי

מכרה הזמינה אותו לרסיטל לצ'לו של בנה. נזכרתי.

לפני שנים רבות מאד ביקשה אמי ללמדני לנגן. תחילת ראשית שנות החמישים. המדינה פרצה לא מכבר. תקופת צנע נורא. אבקת ביצים, תלושי מזון. מעבר משני חדרים שכורים לדירת שיכון ואין אימא-אבא-הלוואה-עומדת. המצב לא אפשר לרכוש פסנתר.

"חוץ מזה, איפה היינו מעמידים את העז?" שאלה אימא בקול של חלוץ המשלים עם הקדחת.

"העז" הייתה העז הידועה מהבדיחה של דרויאנוב: "חסיד יהודי אב לתריסר, בא אל הרב ואמר לו: "רבי הדירה צפופה כל כך!" . "הכנס עז", השיב לו הרב, "ואז, לכשתוציא אותה תראה מה זו רחבות...".

ארגז הקרח עמד בהול ליד כוננית הספרים שעליה עמד הרדיו. כדי לפתוח את דלתו היה צורך להניח כיסא על כיסא בצד שולחן האוכל הקטן. בכל אחד משני החדרים הקטנים עמדו מיטה, ארונות ושולחן נוסף. בחדר הילדים הפכנו את ארגז כלי המיטה למיטה הנפתחת בכל לילה, כאשר שולחן הכתיבה זז אל מתחת לחלון למנוחת הלילה שלו.

"פסנתר לא בא בחשבון." קבעה אימא וליבה החסיר פעימה פולנית.

אולי צ'לו?" שאלה מנהלת הקונסרבטוריון שבעלה היה מנהל בית הספר בו לימד אבא.

"צ'לו?" פקפקה אימא "איך ייסע ילד קטן כל כך העירה עם צ'לו גדול כל כך?"

"הילד יכול לשרוק מאד יפה." אמר אבא וכך הסתכמה ההשכלה המוסיקלית שלי.

כאשר נולדה בתי הבכורה לפני רק הרבה שנים, חלמתי שבבוא העת תלמד לנגן.

כשבאתי עימה לקונסרבטוריון בגבעתיים שאלתי על פסנתר.

"אמנם קומה חמישית בלי מדרגות אבל אם נעלה אותו פעם אחת, הכול יסתדר" אמרתי לרעייתי.

"פסנתר ?" שאלה המנהלת שחורת השיער ואספה את שערה במסרקה ישנה, "למה לא צ'לו, היא גבוהה כל כך!" קבוצת השיער נכלאה בסיכת ראש רחבה ויפה.

מבחן שמיעה והילדה התחילה ללמוד צ'לו.

תחילה קנינו רבע, ואחר כך חצי, ואחר כך החלפנו ואחר כך רצינו חדש.

"ייבוא אישי." אמרה מנהלת הקונסרבטוריון בעלת השיער השחור. "מגרמניה!" הוסיפה בקולה הצרוד מעישון.

חיפשנו וחיפשנו ולבסוף הזמנו. מדיסלדורף, גרמניה. עם ארגז נסיעה ננעל.

המכס איים באדיבות אך בתקיפות

הגיע היום ובו התבקשתי להגיע למשרדי ממ"ן בנמל התעופה. "הגיעה עבורך חבילה מחו"ל ביבוא אישי ועבור כל יום אחסנה אדוני יתבקש לשלם..." איים המכס באדיבות אך בתקיפות.

לבוש מדים וענוד דרגות הזדרזתי לנסוע בחיפושית הקטנה לשדה התעופה. מי רוצה לשלם דמי אחסנה? הסתובבתי מעט בין המשרדים השונים עד שלבסוף הגעתי אל הפקידה הממונה על היבוא האישי.

"כן," הרימה הפקידה את עיניה בשאלה.

הסברתי בחיוך מתחטא: "אימא. צנע. שיכון ותיקים. פסנתר. בתי הגדולה. קונסרבטוריון. צ'לו."

"קיבלת מכתב? קבלת טופס?", שאלה הפקידה.

"הנה הפתק" השבתי והושטתי לה את ההודעה שהתקבלה בביתי.

הפקידה ביקשה מאחד העוזרים להיכנס ולהביא חבילה שמספרה....../ .....- כ"נ.

שמתם לב בודאי שאין מצב שבו מספר כל חבילה שהיא לא כולל לוכסן אחד לפחות וזוג ראשי תיבות.

"כ"נ" הצצתי ואמרתי בלחישה "כלי נגינה". הרי אני מצה"ל וראשי תיבות הן שפתי השנייה.

הבחנתי בסימן שאלה קטן שרשם מאן דהוא בצד המספר, אשר הוקף בעיגול אדום ליתר הדגשה.

"מה זה?" שאלה הפקידה, "מי רשם את זה כאן? מה לא ברור?"

משכתי בכתפי בתקווה שדרגות הרס"נ שלי ישקשקו וימשכו את תשומת ליבה. התברר לי כי עלה יחיד אינו עושה את הרושם הדרוש.

הפקידה הממונה על היבוא נענעה בכתפיה בהבעה של אי נחת ומסרה את הפתק לאחד הנערים השליחים שעבר בקרבתה.

"תביא את זה!" סימנה לו את המספר ולוכסנו, בשני קווים עבים ושחורים.

השליח משך מידה את הפתק ונעלם מאחורי דלתות מסתובבות . עד מהרה שב ולפניו על עגלה קטנה חבילה ארוכה שנראתה כמו מומיה ארוזה.

"מה זה, שלד?" שאלה הפקידה, "אתה רופא?"

"רופא!" צחקתי, "אמי דווקא הייתה רוצה, או לפחות עורך דין! אימא פולניה, את יודעת אבל..."

היא לא האזינה לסיום הבדיחה התפלה והסתכלה על האריזה מכל הכיוונים

"המספר הןא ....../....כ"נ" דקלמה הפקידה וסימנה וי גדול על הטופס שלפניה ועל העתקיו שהוצמדו למומיה השוכבת בתכריכיה.

"אין פגיעה באריזה." חזרה וסימנה בטופס שלפניה.

"מה זה?" שאלה והפנתה אלי את מבטה החוקר. מבט של עובר במסלול הירוק כמה שלעולם לא יפגע בגבו המתרחק.

"צ'לו." השבתי בקצרה נמנע עתה מלספר את תולדות הרכישה.

"אני פותחת." ציינה הפקידה בפני עדים עלומים שלא נמצאו בחדר. "אני פותחת את האריזה שלא נפגמה."

החוויתי בידי מחווה רחבת לב "בבקשה". שפתי היו חתומות. במשרדי המכס אינך אמור למסור מידע אלא אם תשאל.

כשהוסרו ניירות האריזה התגלה ארגז גדול שצורתו תאמה את הצ'לו המיוחל.

צ'לו חדש ומבריק שצבעו כדבש כהה

"איזה יופי!" הזדרזתי ופתחתי את מנעולי הצד של הקופסה. המנעולים השמיעו קול נקישה רכה. משכתי את המכסה. צ'לו חדש ומבריק שצבעו כדבש כהה שרקחו דבורים מאבקני כלניות כחולות נגלה לעין כל.

"איזה יופי!" חזרתי והושטתי יד, "חדש חדש!" ציינתי וראיתי למולי את עיניה הזוהרות של בתי.

"צו צו צו!" שמעתי את הפקידה נוקשת בלשונה. "היבוא טרם נמסר לאדוני ואדוני מתבקש לא לגעת בפריט המיובא טרם שוחרר כדין."

"זה לא פריט מיובא", גלשתי לנוסטלגיה, "את מבינה, אימא, פסנתר, מלחמה, צנע. ועכשיו בתי וצ'לו , חדש. אח..." ליבי עלה על גדותיו.

הפקידה הניפה את ידה בביטול והדליקה את מאוורר התקרה. אם משהו מזמזם בסביבה לפחות שיוריד גם את הטמפרטורה בחדר, אמרו עיניה בשקט.

השתתקתי.

הצ'לו היה מונח בצד השולחן והפקידה פתחה את ספר המכס.

"מה זה?" שבה ושאלה.

"מה זאת אומרת מה זה," ניסיתי עדיין לשמור על מראית עין של סבלנות אזרחית תרבותית, "הרי אמרתי לך. זה צ'לו. צ'לו. ייבאתי ביבוא אישי. יבוא אישי. את יודעת מה זה? את בודאי יודעת מה זה, הממונה על ייבוא אישי" קולי התרומם מעט, "מכונית אפשר להביא ביבוא אישי?" שאלתי ועניתי מיד "כן. אפשר! שטיח אפשר להביא ביבוא אישי?" המשכתי, "כן אפשר! שעון אפשר להביא ביבוא אישי?" שאלתי מחפש בזיכרוני פריטים שנהגו החבר'ה להביא, "כן אפשר!" המשכתי . "אז זה צ'לו ואני ייבאתי אותו ביבוא אישי. מדיסלדורף. גרמניה. יאוול. דויטשלנד! פשוט מאד!" השתדלתי מאד שכל נקודה תשמע לגמרי כמו סימן קריאה וכל סימן קריאה כמו ירית תותח.

זיעה קרה בצבצה על מצחי

הפקידה משכה בכתפיה, המשיכה לעלעל בספר המכס הגדול שהיה פתוח על שולחנה מימין ומשמאל, שוב ושוב.

היא נפנתה מעליי מעט וחייגה בחופזה שלושה מספרים.

"למי היא מתקשרת?" חשבתי בליבי, "הרי זה לא שכרגע נחתי מאמריקה ובכיסי שעונים, במגפי מטריות ומתחת לחולצתי שישה בקבוקי ויסקי... למי לכל הרוחות היא מתקשרת?" זיעה קרה בצבצה על מצחי.

"אני לא מבין מה הבעיה" פתחתי וגייסתי לטובתי את הקול הכי סמכותי שתרגלתי מאז סיום קורס קצינים עבור דרך מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. "אני משוכנע שאם נדבר על הקשיים נוכל לפתור אותם לטובת כל הצדדים הנוגעים בעניין," הוספתי בלשון מעוגלת ספק אני דיפלומט ספק פרקליט מיומן המבקש להציל נאשם שנתפס עם גרזן נוטף דם בידו מחבל התליה. "מדובר בייבוא אישי בלתי קבוצתי, של אחד יחידה צ'לו, עבור אחת יחידה ילדה. אין כאן משום חומר נרקוטי, מוצר אקזוטי, או פרי סובטרופי האסורים ביבוא...." המשכתי לברבר. ירחי הזיעה בבית שחיי הפכו מסהרונים לירח במילואו.

הפקידה הניחה את שפופרת הטלפון.

"טוב, טוב! אני אגיד לו!" שמעתי אותה מסיימת את השיחה.

"זו הייתה המפקחת שלי." הביטה בי הפקידה במבוכת מה. "אדוני אומר צ'לו צל'ו, אבל אין לנו בספר תקנות המכס דבר כזה. פשוט אין. אני מצטערת... אי-אפשר לייבא....רק מה שמופיע בסעיף...." משכה פקידה בכתפיה ועל פניה נשפכה הבעת צער של שוטר תנועה שתפס את ראשון העבריינים שלו דקה לפני סיימו משמרת .

"מה זאת אומרת!" התחלתי להתרגז, "מה זאת אומרת אין לכם! והוברמן זה כלב? ותלמה ילין זה כלב? ופאבלו קזאלס זה...זה...".

הפקידה עלעלה רגע בספר התקנות הפתוח לפניה

"הוברמן...אין.

תלמה ילין.... אין.

פאבלו קזאלס ...אין.

כלב? זה כלב? אדוני צוחק ממני או שאדוני רוצה ללכת מכאן מיד לשירות הוטרינרי?"

הפקידה הביטה בי, פרשה את ידיה לצדדים והרימה מעט את קולה: "אי-אפשר לשחרר מהמכס פריט מיובא ללא בדיקת ערך הטובין ושיעור גבית הבלו" הוסיפה בנשימה אחת, "גם עם שיעור המכס על-פי החוק הינו אפס או פחות מכך. אדוני חייב להבין."

עיני רשפו. ליבי הלם בפראות. אחזתי בשתי ידי בדף שולחנה של הפקידה שוקל לרגע האם להרימו ולזורקו עליה, או להרימו ולהניח לו לצנוח בהשפעת חוק הגרביטציה ארצה.

"הצ'לו ישבר לרסיסים", חלפה בי הברקה של פתע, "הצ'לו של מיקה יישבר לרסיסים... אסור לי... אסור לי.." קמתי ואחזתי בקצה השולחן.

"וכינור... יש לכם????" סיננתי לעבר הפקידה בחרון אין אונים "תכף תגידי לי שגם כינור..."

הפקידה הזדרזה וכנה לרגע על ספר המכס. היא דפדפה בו במהירות ואמרה:

"כינור....כינור...כינור... כינור דווקא יש...."

"אז צ'לו זה כינור גדול!" נהמתי לעברה בזעם "פשוט כינור גדול, קאפיש?"

הפקידה הציצה בי ובספר:

"אז למה לא אמרת מיד? מה אתה משחק איתי פה מחבואים?" היא הרימה מעט את קולה. "אתה רואה כמה אנשים מחכים בחוץ?" מעבר לדלת נשמעו קולות חסרי סבלנות שגרסו כי לא צריך לתת עדיפות לאנשי צבא בכל תור ובכלל!

עצרתי לרגע את נשימתי.

"כינור זה שיעור אפס" הצביעה באצבע מעוטרת בציפורן נאה ואדומה. " הנה כאן. כינור זה אפס, כלום!" דפקה בציפורנה על דף ספר התקנות.

צנחתי על הכסא ואספתי את נשימתי.

"זאת אומרת...זאת אומרת...."

"כן! אתה צריך לשלם מכס בשיעור אפס" השיבה הפקידה כשהיא מכה בחוזקה בחותמת שבידה על הטופס ועל העתקיו.

"הנה, חתום כאן...וכאן...וכאן..." הוסיפה.

"אתה יכול לקחת את הכינור שלך, אדוני. תודה רבה."

סגרתי את ארגז הצ'לו בדפיקה ונעלתי מהר את מנעולי הצד. המנעולים השמיעו שוב צליל רך ומזמין.

הבטתי בפקידה שוב.

"אתה לא שומע, אדוני? אתה יכול לקחת את הכינור שלך, אדוני. הבא בתור -" שמעתי אותה פונה לעבר דלת הנעולה.

כיתפתי את ארגז הצ'לו החדש על כתפי מעוטרת הדרגות .

"זה צ'לו!" לחשתי בארסיות לאחורי ויצאתי מהחדר קוממיות, "זה צ'לו.. פון דויטשלנד!!!!" הוספתי.

חיפושית פולקסווגן 69 איננה האוטו המתאים לצ'לו ביבוא אישי מדיסלדורף, גרמניה. אבל מה זה חשוב? כינור גדול נכנס למכונית דווקא מצוין.