וושינגטון היא עיר פוליטית. בן ברנבוים, כתב צעיר וחרוץ של 'הוושינגטון טיימס', מספר שזו אולי העיר היחידה בארה"ב שבה נוסעי הרכבת התחתית מתעמקים בטורים הפוליטיים בעיתונים. העיר עמוסה שדולות פוליטיות שמפעילות לחץ על חברי הקונגרס, ביניהן כמובן שדולות יהודיות. האתגר שניצב לפני חבר קונגרס שיוזם חקיקה או אנשי שדולות שמעוניינים בקידומה דורש יכולת תמרון יוצאת מן הכלל: על היוזמים לעבור בשלום את שדה המוקשים ולמצוא פשרה בין בית הנבחרים שבו רוב רפובליקני, הסנאט הדמוקרטי והממשל בבית הלבן. רק לאחרונה למשל עבר בקונגרס חוק שמטרתו להחמיר את הסנקציות על אירן. שדולת איפא"ק פעלה לקידום החקיקה, אבל החוק מותנה בחתימת הנשיא והבית הלבן מתמהמה.

לח"קים לעומת הח"כים חיים נוחים יותר, על-אף העומס והקושי. אם בארץ כ-70 אחוזים מחברי הכנסת חוזרים לכהן אחרי בחירות, שיעור חברי הקונגרס שנבחרים מחדש מגיע ל-96 אחוזים. בבחירות האחרונות התחלפו 20%, והדבר נחשב תפנית חריגה ועדות להיחלשות ממשל אובמה. לחבר קונגרס ביטחון תעסוקתי גדול בהרבה: הוא מכהן 15–20 שנה בממוצע, חלום עבור חבר כנסת ישראלי. לחבר כנסת ישנם שני עוזרים, ולראש ועדה עוזר נוסף. לחבר קונגרס מוקצה תקציב של 1.3 מיליון דולר בשנה להעסקת צוות. את התקציב הוא מחלק על-פי ראות עיניו. משכורת של עוזר פרלמנטרי נעה בהתאם בין 20 אלף ל-120 אלף דולר לשנה (חבר קונגרס, אגב, משתכר כ-170 אלף דולר לשנה). צוות ממוצע של חבר קונגרס מונה כאמור כ-18 איש, אבל ח"קים, במיוחד אלה המייצגים מדינות בפריפריה, מפעילים לשכות במדינות מגוריהם ובהן עובדים נוספים. לעתים חבר הקונגרס לא מכיר אישית את כל אנשי הצוות שלו.

משמעת סיעתית או משמעת קואליציונית אין בנמצא. חבר הקונגרס מכהן אומנם מטעם אחת משתי המפלגות, אך הוא מייצג את תושבי אזור הבחירה שלו והמשך כהונתו תלוי בהצלחתו בזירה המקומית. חלק מחברי הקונגרס מעתיקים את מגוריהם לוושינגטון אך עליהם לטוס הביתה מדי שבוע על-מנת להפגין נוכחות ולהיות נגישים. כשהתגלה למשל שאחד מחברי הקונגרס כלל אינו מתגורר במדינה שלו אלא רשום בכתובת של אמו, החשיפה פגעה קשות במעמדו. על כן הח"קים כמעט לא מחויבים למשמעת. למצליפי הרוב או המיעוט בעיה קשה: הם רשאים להפעיל סנקציות אבל ח"ק שנענש נהנה ממעמד של קדוש מעונה כשהוא רץ לתקשורת לספר לבוחריו כמה סבל משום שעמד על שמירת האינטרסים שלהם.

אגב, הסיקור התקשורתי של הקונגרס מוגבל. הישיבות משודרות בשידור ישיר, אבל הצילום סטטי. אסור לצלם בתקריב, אסור לתפוס ח"ק מפהק או מגרד באף. מספרים כאן על צלם שהנציח חבר סנאט שמגרד באף ורישיונו נשלל. חיי הח"קים, כבר אמרנו, נוחים יותר.

לאיפא"ק, השדולה היהודית הענקית שמקדמת בקונגרס את הקשרים עם ישראל, בניין זכוכית ענק מול גבעת הקפיטול. הבדיקות הביטחוניות בכניסה לבניין הן כמו הבדיקות בכניסה לקונגרס. השדולה נוסדה ב-1953. מרווין פייר, מנהל המחלקה הפוליטית בשדולה שמקבל את פנינו, מספר כי בשנת 1975, כשהגיע לשדולה, איפא"ק השתכנה במשרדים צפופים, העסיקה 40–50 איש וטלפון מסמנכ"ל משרד ממשלתי היה בגדר אירוע מרגש. היום השדולה חולשת על בניין יוקרתי מול גבעת הקפיטול, מונה כ-100 אלף חברים (5–10 אחוזים מתוכם אינם יהודים) ומנהלת קשרים ענפים עם אנשי צמרת בממשל האמריקני. ראשי ממשלות בארץ, שלא לדבר על ראשי האופוזיציה, רואים לעצמם חובה להופיע בפני חברי השדולה.

ארגון הפדרציות פועל-אף הוא בקונגרס. הוא אינו מתחרה באיפא"ק משום שאיפא"ק מתמקדת בקשרים עם ישראל ואילו ארגון הפדרציות עוסק בבעיות הפנימיות של היהדות האמריקנית. הוא מקדם פרויקטים חברתיים, בין היתר סיוע לזקנים שכולל חלוקת תרופות ומזון.

איפא"ק הביאה בקיץ האחרון כ-80 חברי קונגרס לביקור בארץ. חלקם ביקרו בארץ לראשונה. הח"קים, מספר פייר, מתרשמים מהרוח הדמוקרטית, מגלים שחרף הסכנות הביטחוניות החברה הישראלית אזרחית יותר מכפי שחשבו, אך בעיקר מופתעים מהממדים. אלוהים אדירים, הם אומרים, המדינה קטנה כל כך. המרחק בין ירושלים לרמאללה הוא שום כלום. האם המסקנה הטבעית היא שאין מקום לפשרות טריטוריאליות נוספות? לא בטוח. נקודת המוצא היא העמדה הישראלית שמשודרת החוצה. איפא"ק לויאלית באופן רשמי לכל ממשלה שנבחרת בארץ, והשיח בקונגרס באשר לישראל הוא במידה רבה שיח ביטחוני: אם ישראל מוצאת לנכון ללכת לפשרות משיקולים ביטחוניים, היא בטח יודעת מה היא עושה.

הסנאטור מיט רומני הודיע שאם ייבחר לנשיא, המדינה הראשונה שבה יבקר תהיה ישראל. רומני, לצד ניוט גינגריץ', הוא מהמועמדים המובילים של המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. ההכרעה תיפול ביוני, אז נערכים הפריימריז האחרונים, בפלורידה. המועמד השלישי, רן פול, נחשב פחות ידידותי לישראל, שכן הוא דוגל בצורך להתמקד אך ורק בענייני הפנים של ארה"ב, אך גינגריץ' ורומני מתחרים על תואר אוהב ישראל המושבע.

לאן נוטה הקול היהודי? התמונה מורכבת. היהודים האמריקנים ברובם המכריע מצביעים למפלגה הדמוקרטית. רובם משתייכים למעמד הביניים פלוס, והצפי היה שיצביעו לרפובליקנים כי החלוקה בין שמאל לימין כאן - שלא כמו בישראל - היא חברתית-כלכלית, אבל לאליטה היהודית האמידה בארה"ב מאפיינים דומים לאלה של האליטה האמידה בארץ: היא מצביעה לשמאל לא מסיבות כלכליות אלא בגלל נאמנות לערכים הליברליים. כ-80 אחוזים מיהודי ארה"ב מצביעים לדמוקרטים, כשהמסורת היא הצבעה לליברלים משום שפעם גם היהודים היו מיעוט נרדף. בכל מערכת בחירות מדווחים על שינוי מגמה בקרב היהודים לטובת הרפובליקנים, אבל מדובר בשינוי מינורי. לבוש הצעיר שנחשב ידידותי לישראל הצביעו 25% מהיהודים, ושיעור זה נחשב שיא.

בדומה לחברה הישראלית, המגזרים מצביעים אחרת: הדתיים בקרב היהודים האמריקנים מעדיפים את הרפובליקנים בגלל עמדת המפלגה כלפי ישראל. כ-60 אחוזים מהם מצביעים לרפובליקנים. הדתיים והחרדים מהווים כ-10 אחוזים מכלל היהודים. מגזר נוסף הוא המהגרים מרוסיה, המונים בין 300 ל-500 אלף איש. 80% מהמהגרים מצביעים לרפובליקנים, הן בגלל אהדתם לישראל והן בגלל רתיעתם של יוצאי רוסיה ממפלגות שמאל.

רשמית, גם המפלגה הדמוקרטית משלמת מס שפתיים ליחסי ישראל–ארה"ב. ארה"ב היא מדינה נוצרית דתית, לא בהגדרתה אלא באופייה. עבור חלק מהמצביעים הנוצרים תמיכה בישראל היא חלק אינטגרלי מהאמונה והמסורת. גינגריץ' ורומני לא פונים בראש ובראשונה ליהודים, שהם בטלים בשישים במפלגה הרפובליקנית, אלא לנוצרים אוהדי ישראל, אוונגליסטים ולא רק אוונגליסטים. יותר מ-60 אחוזים מהאמריקנים מגדירים את עצמם אוהדי ישראל ומציינים כי עמדת המועמד לנשיאות כלפי ישראל משמעותית עבורם. ליהודים היא משמעותית פחות.

40 חברי קונגרס הם יהודים, ורק אחד, כבר אמרנו, נמנה עם חברי המפלגה הרפובליקנית. חברת קונגרס דמוקרטית, שלי ברקלי ממדינת לאס-וגאס, הגיעה לפגישה עם חברי המשלחת. ברקלי, בשנות השישים לחייה, נושאת נאום נלהב שבו היא מתארת את מחויבותה לישראל, ובאותה נשימה מביעה תמיכה במה שהיא מגדירה "חלוקתה של ישראל" והקמת מדינה פלשתינית. בצד הישראלי מחמיצים פנים אך מתוך נימוס מוחאים כפיים. עם תומכים כאלה מי צריך מתנגדים. רשמית, מבהירים כאן שחברי הקונגרס היהודים לא חוששים מהאשמות בנאמנות כפולה ולא מתאמים את עמדתם כלפי ישראל עם עמדת הממשל. בפועל, הן השתדלנים והן חברי הכנסת מימין שפועלים בזירה מתמקדים בח"קים הלא יהודים.

בכל מקרה, בשנת הבחירות לא מתעסקים כאן יותר מדי בעניין הפלשתיני. הנשיא קם או נופל על עניינים כלכליים, כשגם הנושא האירני ברקע, וארה"ב מסיגה את כוחותיה מעירק.

בשיחות המסדרון ובסמול-טוק, אגב, הצד האמריקני לא מזכיר את הבעיה הפלשתינית. שני נושאים עלו לרוב ביומיים שבילינו בוושינגטון: האחד, מדוע נתניהו מקדים את הפריימריז בליכוד. האם משום שכוונתו להקדים את הבחירות לכנסת ולרוץ לפני הבחירות לנשיאות בארה"ב? השני עלה בעיקר לקראת הערב, כשכולם כבר עייפים ומחפשים נושא לשיחה. מזג האוויר בוושינגטון ובתל אביב, הרכבת הקלה בירושלים שהיא חידוש מרענן, ואם כבר מדברים פוליטיקה, שמענו שציפי לבני מאבדת גובה, נכון? במקרה שבקדימה עדיין לא מעודכנים: בגבעת הקפיטול היחלשותה של לבני נתפסת כעובדה מוגמרת.