בשנה החולפת הוציאו לאור שני עיתונאים בכירים כותרים המוקדשים לעבודתם התקשורתית לאורך השנים: "הותר לפרסום" מאת
ניסים משעל ו"בקוֹל רם" מאת אלימלך רם. למרות הנושא הדומה, על-אף ששני הספרים ראו אור בהוצאת ידיעות-ספרים ועל-אף ששני העיתונאים עבדו פרק זמן מסוים באותו המוסד (ולעתים אף באותו התפקיד), הספרים שונים מאוד זה מזה.
משעל פותח את ספרו בסיפור על הפגישה הראשונה שלו כעיתונאי עם משה דיין, ובעצם על היום שבו סיפר את הסיפור על פגישתו עם דיין לחברו הטוב דב איכנולד, מנכ"ל הוצאת ידיעות-ספרים. "יש לך עוד סיפורים כאלה?", שאל אותו איכנולד, ולאחר שמשעל השיב בחיוב אמר לו מנכ"ל ההוצאה: "נהדר, זה שווה ספר". בספר שנולד משיחה זו משובצים תצלומים מחייו של משעל, ובעיקר מהקריירה שלו. באחד מהם נראה משעל לצד איכנולד ופרופ' מיכאל בר-זהר בטקס הענקת "ספר הפלטינה" לספרם "המוסד", שיצא אף הוא בידיעות-ספרים. בשל כך, אך לא רק בשל כך, מעורר "הותר לפרסום" רושם כאילו פרסומו היה שי שקיבל משעל מחברו הטוב, לאור הצלחת ספרו הקודם.
ראיונות שמעניינים לזמנם
באופן חריג, במקום לבנות את הספר כסיפורו של משעל, מוקדשים פרקיו למרואיינים הבולטים שבהם נתקל לאורך הקריירה שלו, ממנחם בגין ועד
אריה דרעי, כאשר כל פרק בנוי כרונולוגית תוך קפיצות גדולות בזמן. זו בחירה בעלת פוטנציאל מעניין, אך גם חסרונות בולטים. בשל בחירה זו, למשל, כמה מהסיפורים והתיאורים חוזרים על עצמם. ליל הבחירות של 1981, כשמשעל שימש שליח הטלוויזיה הישראלית למטה הבחירות של המערך, מתואר במלים כמעט זהות בפרק על בגין ובפרק על פרס. יש דוגמאות נוספות.
עמודים רבים בספר מוקדשים לתמלולים ארוכים, מלה במלה, של הראיונות הטלוויזיוניים הבולטים שקיים משעל לאורך הקריירה שלו. הראיונות, מעניינים לזמנם, מאבדים מכוחם הן בשל חלוף הזמן והן בשל המעבר לדפוס. לפני ואחרי הראיונות מופיע סיכום כרונולוגי קצר של תולדות המרואיינים הבולטים, ומעט פרטי טריוויה על הנפשות הפועלות.
מידע חדש שאינו מעניין
למען הסר ספק, יש בספר אנקדוטות מאירות עיניים על עבודתו העיתונאית של משעל, כמו הסיפור על האופן שבו השיג את הסקופ על ביקור פרס במרוקו, אך למרות המשתמע משמו הדרמטי, רוב הספר מורכב ממידע שאינו מחדש או ממידע שמחדש אך אין בו עניין רב (כישורי הנהיגה של רעייתו של
אמנון דנקנר או ערכות צחצוח הנעליים שמחזיק אולמרט ברכבו ובלשכתו, לדוגמה).
"הותר לפרסום" מבטיח הרבה ("הסיפורים האלה על הדרמות הגדולות והקטנות שעברתי עם מרואייני הרבים") ומקיים מעט. "איך נתניהו מתכונן לשידור החי?", נכתב בכריכה האחורית של הספר, "מדוע הוא שכב על רצפת המחלקה האורתופדית בשערי-צדק? איך טיפלה לילי שרון באריק בחדר האיפור? מה גרם ל
אהוד ברק לאיים בנטישת האולפן דקות לפני הראיון על אסון צאלים? מה קרה בהפסקת הפרסומות בעימות בין נתניהו למרדכי? למה בגין מדד את אורך הראיונות איתו? איך חשף אריה דרעי את החוקר שרצה לספק לנו מידע לפני הראיון איתו?".
להלן התשובות, כפי שעולה מקריאה בספר: נתניהו מנסח לפני כל ראיון שלושה מסרים שצריך להעביר לציבור, מתרגל עם עוזריו שאלות ותשובות ובוחר את הטקטיקה שינקוט בראיון. נתניהו ביקר במחלקה האורתופדית של שערי-צדק את הסופרת צרויה שלו, ושכב על הרצפה כדי לשכך את כאבי הגב שמהם סבל. לילי שרון יעצה למאפרת כיצד לאפר את בעלה, סירקה את שערו, עזרה לו למתוח את העניבה וללבוש את הז'קט. אהוד ברק איים לנטוש את האולפן משום שהמערכת לא קיבלה את דרישתו להעביר לו את כל השאלות מראש. בהפסקת הפרסומות בעימות בין נתניהו למרדכי תידרכו אותם יועציהם, העירו הערות והשיאו עצות. מנחם בגין מדד את אורך הראיונות כדי לשלוט בהם. על השאלה איך חשף אריה דרעי את החוקר שרצה לספק למשעל מידע לפני הריאיון איתו אין בספר תשובה.
אם אלה השאלות הדרמטיות ביותר שיש לספר להציע, ואלו התשובות הפרוזאיות להן, יכול הקורא לדמיין מה נכלל בספר אך לא נחשב דרמטי דיו כדי לזכותו באזכור בתמצית לצורך קידום מכירות המודפסת על הכריכה האחורית.
מחנאות דוחה ופוליטיקה קטנה
אלימלך רם אינו מוזכר בשמו בספרו של משעל, אך משעל דווקא מוזכר בספרו של רם. בתום שלוש שנים כשליח הטלוויזיה הישראלית לוושינגטון, היה רם אמור להיות מוחלף על-ידי משעל, אך שמו של האחרון שורבב לפרשת האופציות של מיכאל אלבין, ועל כן זכה רם לשנה נוספת בתפקיד. בהמשך, כשמשעל חזר משליחותו בוושינגטון, התמודדו השניים על תפקיד מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה. רם מתאר את המתח בין השניים על-רקע המכרז לתפקיד, וכיצד התקבל במערכת לאחר שזכה על-אף שמנכ"ל הרשות, אריה מקל, ומנהל הטלוויזיה,
חיים יבין, רצו במשעל.
כל זאת נעדר מספרו של משעל, שכאמור מתמקד בדברי המרואיינים הבולטים שפגש לאורך השנים. רם כותב על המחנאות הדוחה והפוליטיקה הקטנה של הרדיו והטלוויזיה ברשות השידור: "מערכת 'ענייני היום' הייתה אז קן צרעות ממש. הכל בחשו מתחת לפני השטח", הוא מתאר את קול-ישראל של שנת 1968; "הנחשים שרצו בכל פינה ומוטב היה להימנע מלהרים אבן", הוא כותב על מחלקת החדשות בטלוויזיה הישראלית של שנת 1990. משעל, לעומת זאת, מתעלם מאחורי הקלעים של עולם התקשורת כמעט במופגן.
כל שיש בספרו של משעל בהקשר זה הוא חלק מראיון שערכה עימו
אילנה דיין לפני 15 שנה עבור
ידיעות אחרונות ומצוטט, כמו הראיונות שערך משעל, באריכות. בתשובה לשאלה על קבלת הפנים הקשה שחיכתה לו עם כניסתו לטלוויזיה הישראלית אומר משעל לדיין: "למזלי היכולת המקצועית שלי ניפצה להם את המיתוס שבחורים כמוני, עם הרקע שלי, לא יכולים להגיע להישגים בתקשורת, שנשלטה אז בידי קבוצה סגורה, אליטיסטית ומתנשאת. [...] השנים הראשונות שלי בטלוויזיה התנהלו תחת המשקפת של אותה אליטה, שבחנה אותי על כל דבר, שהיה לה קשה להשלים עם המזרחי שהוא גם דתי, שגם יכול להגיע להישגים".
רם, מבוגר ממשעל ב-20 שנה, יליד תל אביב ותלמיד גימנסיה פרטית בעיר, בוודאי נתפס על-ידי משעל כחלק מאותה אליטה מתנשאת. קשה לדעת, שכן כאמור, משעל כמעט שאינו תורם מידע אישי בספר.
'בקול רם' - ספר אינטימי וביקורתי בהרבה
להבדיל, רם כותב רבות על חייו מחוץ לעולם התקשורת: ילדותו בתל אביב, מחשבותיו בעת גירוש תושבי באר-שבע הערבים בשנת 1948, נסיונו להשתלב בעולם התיאטרון והתקופות שבהן עסק בשליחות הסוכנות ובשתדלנות. ספרו מתרכז לא בתמלול הראיונות הבולטים שלו לאורך השנים, אלא בסיפור חייו וסיפורה של החברה הישראלית, על המהפכים שעברה לאורך השנים. זהו ספר אינטימי בהרבה, ביקורתי בהרבה (הן כלפי עצמו והן כלפי המערכות שבהן לקח חלק פעיל), ובשל כך מעניין בהרבה לקריאה.
אפשר שההבדל בין הספרים נובע משלבי הקריירה השונים של שני המחברים. רם הוא גמלאי המסכם במבט לאחור את חייו המקצועיים. משעל עודנו עיתונאי פעיל. מכל מקום, חבל שספרו של משעל כל-כך מוגבל. הוא בוודאי ראוי לספר טוב יותר, הן כעיתונאי והן בשל המרכיבים הדרמטיים בסיפור חייו.
לרגע אחד נדמה שמשעל עומד לגעת בהם. בסיום הפרק על אריה דרעי, לאחר תמלול ראיון תוקפני במיוחד שניהל עימו משעל, מצוטטים דברים שאמר אז דרעי לאבישי בן-חיים, תחקירן התוכנית "משעל חם": "ניסים מקופח ולכן הוא חייב להראות לכל העולם שהוא יותר קשוח כלפי. [...] ניסים חייב להראות לאשכנזים שהוא היה קשוח יותר, אחרת יגידו לו, אתה ספרדי. [...] הוא רצה לרַצות את האליטות האשכנזיות".
אך משעל נמנע מלהתעמק בהאשמה הקשה נגדו. הוא רק מכחיש, וטוען כי זו שיטת הראיון שלו בלי קשר למוצא המרואיין. גם אם הטענה אינה נכונה, הקורא מקבל את הרושם שהיה יכול להיות מעניין לו היה משעל מקדיש יותר מקום בספרו למה שממילא מלווה את הקריירה התקשורתית שלו - היותו אאוטסיידר והאופן שעמדה זו עיצבה את עולמו העיתונאי.
אלא שבהמשך הספר מבין הקורא כי אולי טוב שמשעל אינו מרחיב בדיבור על עצמו ועל הדרך שעבר מילדותו ועד מעמדו כיום כעיתונאי בכיר. שכן כאשר משעל עושה זאת, התוצאה מלאה פתוס עד גיחוך. "כיום אני ממשיך לשדר", הוא כותב לקראת סיום הספר. "אני ממשיך לנוע בין רדיו לטלוויזיה. ממשיך לרוץ, ממשיך ללחום. לעתים אני מרגיש שהתנועה המתמדת הזו לעבר פסגת ההר משאירה אותי חסר נשימה. אבל אני ממשיך לשעוט קדימה, מחפש עוד הישגים, עוד יעדים, עוד ראיונות. האמביציה שהריצה אותי עד כה עדיין לא נותנת מנוח, היא ממשיכה לתבוע את שלה, רוצה עוד ועוד. אומנם יצאתי מהמעברה, אבל מתברר שהמעברה לא יצאה ממני...".
"הותר לפרסום", ניסים משעל, הוצאת ידיעות-ספרים, 2011
"בקוֹל רם" אלימלך רם, הוצאת ידיעות-ספרים, 2011
