האמת מאחורי הסיסמאות

מוחמד אסעד בַּיוּד אלתמימי, איסלאמיסט ממשפחה המזוהה עם האיסלאם הקיצוני בשומרון, פרסם החודש מאמר בעניין, ש"אוּמַץ" במאות אתרים, וכותרתו: "ברית עם הצפאווים השיעים (אירן) אסורה מבחינת האיסלאם, ומוציאה מהאיסלאם". כבר בכותרת חושף אלתמימי את עמדתו כי שיתוף פעולה עם אירן מוציא את המוסלמי מהאיסלאם, כאילו הפך לכופר בעיקר והמיר את דתו לדת אחרת. אחרי ציטוט מספר פסוקים מן הקוראן הדנים בכופרים כותב אלתמימי (הערותיי בסוגריים, מ"ק):

"לו בדקנו את כל פסוקי הקוראן העוסקים בכפירה, בכופרים, במעשיהם ובאמונותיהם, היה מתברר לנו שהם חלים על השיעים – הצפאווים ושאינם צפאווים. הדבר בולט במיוחד כשמדובר באירן האמגושית (שבט של זורואסטרים של עובדי אלילים – כינוי גנאי לפרסים) השואפת להשיב ליושנה את עטרת האימפריה האמגושית (שהגיעה בשיא גודלה ללוב והבלקנים במערב ולמעמקי סין במזרח) אשר חברי מוחמד שליח האל, המייחדים את האל ריבון העולמים, חיסלו אותה וכיבו את אורה, החל מתקופת אבו בכר (הח'ליף הראשון, 632 - 634), עבור בתקופת עומר (הח'ליף השני, 634 - 644), בקרב קאדסייה (635) הקיים לנצח בהיסטוריה של האיסלאם...ואשר עדיין מעורר בקרבנו – צאצאיהם וממשיכי דרכם – תחושה של גאווה, כבוד ויקר, ובמקביל אנו מוצאים כי בקרב צאצאי הפרסים, האמגושים, עובדי האש הוא מעורר קנאה כבושה.

"לכן הם נוטרים טינה היסטורית לחברי הנביא, לאיסלאם ולמוסלמים ובמיוחד לערבים שבהם, וזו עוברת אצלם בירושה מדור לדור. זוהי הסיבה שהם פעלו ללא הרף כדי לחסל את האיסלאם. שכן ההיסטוריה שלהם מעידה על מטרתם השטנית הזו, ותודה לאל שקיבל על עצמו להגן על האומה הזו...'הם רוצים לכבות את אש האל בפיותיהם, אלא שהאל מחזק את אישו למרות שהכופרים אינם רוצים זאת' (פסוק מהקוראן).

"הם רצחו את עומר (הח'ליף השני), עת'מאן (הח'ליף השלישי), עלי (הח'ליף הרביעי, מייסד השיעה) ואלחוסיין (בנו של עלי שנרצח בכרבלא בשנת 680 בידי שליחיו של הח'ליף האומיי יזיד) כדי לעורר אנדרלמוסיה ומדנים בקרב המוסלמים.

"עברו השנים וחלפו המאות והגיעה המדינה הצפאווית הראשונה הידועה כיום בשם אירן, בהנהגת איסמאעיל הצפאווי החל מהמאה ה-16. הוא גילה את אמונתו האמיתית, האמגושית, ואת שנאתו האפלה והנסתרת למוחמד שליח האל, לחבריו ולרעיותיו, תוך שהוא מכסה על כך בטענת שווא כי הוא אוהב את בני משפחת הנביא, בעוד שבני משפחה זו מתנערים ממנו. איסמאעיל הצפאווי ביצע מעשי טבח המוניים במיליוני מוסלמים המאמינים באיסלאם האמיתי (הסוני), ובמיוחד בערבים שבהם, הקים בתי משפט דמויי בתי המשפט של האינקוויזיציה בספרד, עד שהפך לאחד מעמודי התווך של דתו.

"הוא קילל את חברי הנביא ובמיוחד את אבו-בכר ועומר (שני הח'ליפים הראשונים המתוארים באיסלאם הסוני כ'ישרי דרך') וטען שהם כופרים. הוא כפה על האנשים לעבור לשיעה, ואלה עברו מפחד, בעוד שאחרים נשארו נאמנים לסונה במסתרים. אירן שהיא שיעית צפאווית מאז המאה ה-16, דקרה בגבה את המדינה העותומנית (הסונית), פלשה לעירק, שרפה את בגדד, חיללה את קבריהם של חברי הנביא, כובשי ארצות הכפירה, עד אשר באו העותומנים, חיסלו את המדינה הצפאווית בקרב גאלדיראן (1514) והרגו את איסמאעיל הצפאווי.

"אלא שהקנאות הצפאווית נשארה בוערת בליבותיהם של נאמני איסמאעיל הצפאווי האמגושי, עד אשר התרחשה בסוף שנות ה-70' של המאה ה-20 המהפכה האירנית, הסיעתית הלאומית (הלא איסלאמית) בהנהגת ח'ומייני, אשר העמיד פנים (של מוסלמי) כסוג של "תַקִיָה" (הונאה) כדי להוליך שולל את המוסלמים. הוא החל להפריח סיסמאות כאילו המהפכה שלו היא 'מהפכת המוסלמים המדוכאים' שתשחרר את פלשתין.

הרבה מוסלמים נפלו קורבן למרמה הזו, וגם אנו (הפלשתינים). אך עד מהרה התברר הכזב, התגלה השקר ונחשפה ההונאה, חזרנו אל החשיבה הנכונה בזמן וגילינו כי המהפכה הזו היא 'מהפכה אמגושית, סיעתית (שיעית), צפאווית, לאומית פרסית', שכל שאיפתה היא לנקום את התבוסה של קרב אלקאדיסיה הראשון (635 – הקרב שבו הביס צבא המוסלמים את הצבא הפרסי). אלא שאללה שלח נגדה את סדאם חוסיין' ירחם אללה עליו, שבעינינו הוא שהיד, כדי לצאת נגדה בקרב קאדסייה השני (כינוי למלחמת עירק אירן, 1988- 1980), כדי להאכיל את ח'ומייני ברעל (הטילים הכימיים ששיגר סדאם לטהרן) וכדי שימות אחריה (1989) כשהוא מנוצח, מובס ומושפל.

"אלא שמיד לאחר הפלישה הצלבניית (כוחות הקואליציה הבינלאומית בראשות ארה"ב) ב-2003 לכבוש את עירק, באו ממשיכי דרכו של ח'ומיני הצפאווים כדי לכבוש את עירק ולכרות ברית עם הצלבנים (הנוצרים מארה"ב ומאירופה) והיהודים כדי שיוכלו לכבוש את עירק ביתר קלות. בתמורה, איפשרו הצלבנים בהנהגת ארה"ב לצפאווים השיעים להשתלט על עירק באמצעות ברית צפאווית-ציונית-צלבניית, כדי להטביע את עירק בדם המוסלמים הנאמנים לאללה ריבון העולמים, צאצאיהם של חברי-הנביא, כובשי ארצות-הכפירה. הם החלו לרצוח כל מי ששמו עֻמַר, אבו-בַּכְּר, עֻת'מָאן, סַעְד ועוד שמות אופייניים לסונה, חשפו את שיניהם בהקמת ערוצי לוויין שבהם הם מקללים ומשמיצים את חברי הנביא ואימהות המאמינים וטוענים שהם היו כופרים. הם שוב ממחזרים את הטענות כלפי עָאאִשָה 'אם המאמינים' (אשתו האחרונה של מחמד, שנואת נפשם של השיעים), למרות שאללה בכבודו ובעצמו טיהר את שמה מכסאו ברקיע השביעי.

בכך הם יוצאים נגד אללה וטוענים כי אינו דובר אמת, למרות שהוא הזהיר את המאמינים שלא ישובו לנבור בפרשה זו לאחר שהוא טיהר את עאאשה מחשד. לכן, האם אלה העוסקים שוב בסיפור הזה לאחר האזהרה האלוהית החמורה, האם הם באמת מוסלמים? וזה בדיוק מה שעושים השיעים בערוצי הלוויין שלהם, בספריהם, במסורת שבע"פ שלהם, במוסדות הדת שלהם ובטקסטים הדתיים שלהם...הם מכנים אותנו, המוסלמים, בכינויים כמו 'העֻמַרִים הזייפנים' בהתייחסם לאהובנו, מנהיגנו, מפקדנו, שוכן גן-העדן אשר כיבה את האש שלהם – עֻמַר (הח'ליף השני). הם טבחו בפליטים הפלשתינים שהיו בעירק (בשנת 2003), דבר שגרם לרובם לברוח כדי להציל את נפשותיהם ולהתרכז בשלושה מחנות פליטים על גבולות עירק עם ירדן וסוריה בתנאי מחיה קשים מנשוא (כי שתי מדינות אלה לא נתנו לפליטים פלשתינים לעבור מעירק לשטחן, והפגינו בכך סולידריות ערבית במֵירָעָהּ), עד שברזיל הסכימה לארח אותם בשטחה.

"והנה שוב נטבחים הפלשתינים בסוריה, יחד עם הסורים, בידי הברית השיעית-הצפאווית-העלאווית הכופרת, ושוב מחנות הפליטים הפלשתינים נכתשים בנשק ובתחמושת אירנית תוך הסתייעות בפסקי הלכה של כוהני האמגושים והאייתוללות של קום, כרבלא ומזאר א-שריף (ערים שיעיות באירן, בעירק ובאפגניסטן).

"לאחר שסקרנו את כל צדדי הברית עם אירן, ולאחר שהזכרנו את העובדות, האידיאולוגיות, ההיסטוריות והעכשוויות, ברור לכולנו שהברית עם האירנים היא ברית של נאמנות אסורה על-פי השריעה, כיוון שזו ברית עם האנשים השונאים ביותר את אללה, את נביאו ואת המאמינים.

"לכן הנני פונה אל הצעירים המוסלמים של עמנו הפלשתיני המוסלמי שיש לו הנכונות לסבול אל מול פני האויב, אל כל מי שנלחם תחת כל דגל של כל ארגון, תנועה או מפלגה, אשר יש להם ברית או הסכם עם אירן השיעית הצפאווית, בקריאה שיעזוב ברית זו כל עוד הוא חי, כדי שלא ימות כשהוא כופר (כי אז לא תהיה לו תקנה בתשובה).

"יטענו נגדי שאני חוטא בכך שאני מכריז על השיעים ככופרים. ואני שואל: האם ייתכן כי העושים את כל הנבָלות הללו נגד האיסלאם ומנהיגיו הראשונים, 'ישרי הדרך', וטוענים כי אנו (הסונים) זייפנו את הקוראן, הם מוסלמים? מי כאן חוטא, אני או הם? ישמרני אללה מלהכריז על מוסלמי שהוא כופר, אבל אם השיעים שאינם מאמינים ביסודות האיסלאם אינם כופרים, אז מיהו כופר? אבן תַיְמִיַה (פילוסוף איסלאמי שחי באזור סוריה בין 1263 ל-1328) אמר עליהם שכפירתם חמורה יותר מכפירת היהודים והנוצרים. אז איך מי שבא בברית עמם יכול להיות מוסלמי? ואיך מי שנהרג תחת דגלם יכול להיות שהיד? ואיך יכול להיות שמישהו מכריז על עצמו כמתנגד (לציונים ולמערב) אם אמונתו מנוגדת לאמונת האיסלאם? זהו שקר אחד גדול שמסתתר מאחוריו הפרויקט הצפאווי, הצד האחר של הפרויקט הציוני. האם הגיוני שהאירנים, בעלי הפרויקט הצפאווי הזה, שוחטים אותנו (המוסלמים הסונים) בעירק, בסוריה ובלבנון, בעוד שהם בעלי בריתנו בפלשתין? האם זה הגיוני? אויב הוא אויב בכל זמן ובכל מקום, כיוון שהאידיאולוגיה שלו היא אותה אידיאולוגיה בכל מקום וזמן.

"הו אחַי, צעירי האיסלאם, הו כל מי שדתו של אללה חשובה לו, הו כל מי שאוהב את נביאנו ואת חבריו, ומתגאה להיות בין ממשיכי דרכם: האיסלאם יקר לנו יותר מנפשותינו, יותר מכל העולם ומלואו, ואפילו יותר מפלשתין... פלשתין תשוחרר רק תחת דגל האיסלאם, על-ידי בעלי האמונה הנכונה, כפי שהיו כל נצחונות האיסלאם מאז מלחמת בדר (624).

"היזהרו והישמרו, ודעו כי אחד התנאים הבסיסיים של ניצחון הוא 'האמונה הנכונה וההסתמכות על אללה'. אם כן, איך אפשר לשתף פעולה עם בעלי אמונה מוטעית, מנוגדת לאמונת מוחמד וחבריו, כשהם מסתייעים בעַלִי (הח'ליף הרביעי, מייסד השיעה), באלחוסיין (בנו של עלי), באימאם המומצא (מנהיג השיעים שנעלם וישוב – כך הם מאמינים – באחרית הימים) ובכל בני משפחת מוחמד, דבר המנוגד לאיסלאם תכלית הניגוד...?".

עד כאן חלקים ממאמרו של אלתמימי, המביע את דעתם של רבים בעולם האיסלאם. דבר אחד הוא לא אומר: לצאת לג'יהאד נגד האירנים, בניגוד לחובתו של המוסלמי לצאת לג'יהאד נגד הכופרים. ייתכן כי הסיבה להימנעותו של אלתמימי מקריאה מפורשת לג'יהאד נגד השיעים בכלל ונגד האירנים בפרט – היא רצונו להישאר בחיים, שכן קריאה כזו עלולה להפוך אותו למטרה של סכיניהם וכדוריהם של האירנים ועוזריהם. סיבה נוספת היא אי-רצונו להסתבך עם השלטון בירדן, שבה הוא מתגורר, שכן המלך חושש שהכרזה על שיעים ככופרים תגרור הכרזה דומה על המלך בעצמו, שכן שלטונו אינו מיישם את השריעה האיסלאמית ככתבה וכלשונה. אבל הסיבה העיקרית המונעת מתמימי לקרוא לג'יהאד נגד השיעים היא שזהו בדיוק המסר של "אל-קאעידה", בעיקר בעירק, ואין הוא מעוניין להיות מזוהה עם מסר תוקפני כזה.

עם זאת, חשוב לציין כי רבים אינם שותפים לגישתו של אלתמימי וחושבים כי "אויבו של אויבי הוא ידידי", ועל כן מותר לסונים לחבור לאירן השיעית במטרה להילחם באויבים משותפים. חשוב לציין כי יש מגמות לקרב בין הסונה והשיעה, ואפילו הדובר הרהוט ביותר בשם האיסלאם הפוליטי הסוני, שייח' יוסף אלקרדאווי, קרא בעבר למצוא דרכים לגשר על ההבדלים בין הסונה והשיעה שתוארו במאמרו של תמימי.

בסופו של דבר, מחליט כל ארגון על דרכו בעניין זה, על-פי שינויי הזמן: כל עוד סוריה הייתה מדינה מסודרת, לא הייתה למנהיגי חמאס סיבה חשובה לוותר על סיוע אירני. אך מאז שפרצה מלחמת האזרחים והחל טבח האזרחים הסונים בעקבות הפגנות שהחלו במארס 2011, שיתוף פעולה עם אירן נראה בחמאס בעייתי למדי. תמימי במאמרו קורא לפלשתינים האחרונים שעדיין משתפים פעולה עם אירן לנטוש אותה, ועלינו להמתין ולבדוק האם קריאתו נופלת על אוזניים קשובות, או שמא קולו יישאר קול בודד במדבר. הדבר תלוי ברצונן של מדינות אחרות דוגמת קטר, סעודיה, מצרים או טורקיה לסייע לארגונים הפלשתינים בנשק, בכסף ובתמיכה פוליטית. האם זהו תסריט בלתי אפשרי? אם משט המרמרה היה אפשרי, לא ניתן לשלול כל התפתחות דומה בעתיד. במזרח התיכון מתגשמים לעינינו כיום כמה תסריטים שנראו עד לפני שנתיים הזויים בתכלית. סיסמאות שמפריחים פוליטיקאים עלולות להפוך למציאות: אם ייפול המשטר בדמשק תקבל אירן תדמית של מפסידה, מתחת השטיח ייצאו כל אותם נחשים עדתיים אנטי-שיעיים שמטפח אלתמימי, הגוש הסוני יתעודד, וישראל כידוע אינה בדיוק חביבה על מורסי, ארדואן, ושייח' חמד הקטרי.

מאז שהודיעה ישראל כי בכוונתה לבנות באזור E1 בין ירושלים ומעלה אדומים, קמה מקהלת המגנים ובראשם נשיא טורקיה, עבדאללה גול, שהכריז כי "ישראל משחקת באש". מבלי לרדת לעומקה של הכרזה טורקית זו, דבר טוב לא יכול לצאת ממנה, שכן כך מעודדת טורקיה את חמאס, בעל הברית האידיאולוגי של המפלגה האיסלאמית השלטת בטורקיה, לעשות ביהודה ושומרון את מה שכבר הצליח לעשות ברצועת עזה מאז יוני 2007: להקים אמירות איסלאמית חמושה ותוקפנית. על כל מי שחושב או מדבר על נסיגה ישראלית מיהודה ושומרון להביא בחשבון שכל שטח שישראל תפנה עלול להפוך לביצת טרור, כמו עזה. יש למישהו הבטחה שזה לא יקרה?

מול חזית סונית מגובשת ישראל חייבת להופיע כחזקה, מלוכדת ומאוחדת מאחורי הנהגה היודעת היטב כי שלום במזרח התיכון פירושו מצב של יציבות שנהנה ממנו רק החזק, הבלתי מנוצח. באזור הצחיח, המוזנח והאלים שסביבנו, מי שמתחנן לשלום מקבל בעיטה באחוריו ומסולק מהזירה. שלום מקבל פה רק מי שמוכן למלחמה, והשלום שיקבל ישרוד רק כל עוד הוא מציב איום אמין על כל מי שיעז להתנכל לו. המזרח התיכון אינו מקום לעייפי נפש אלא לעזי רוח, חדורי תחושת ביטחון ואמונה בצדקת דרכם.

אלתמימי הוא אויב שאינו מסכים לוותר על האידיאולוגיה בעד אינטרס, חשוב ככל שיהיה. השאלה העומדת בפנינו היא אפוא עד כמה אנו דבקים באידיאולוגיה שלנו, ועד כמה אנו מוכנים לוותר עליה תמורת אינטרס.