נשיאים וצבועים כשריד

במאמרו שב ומלין יוסי שריד על תרבות השנור המשחיתה אישי ציבור. הוא מסתמך בדבריו גם של היועץ המשפטי לממשלה היוצא, מני מזוז, שיצא במשמרתו נגד השחיתות הציבורית - שמקורה הרע, לגישתו, הוא בתלות שבין הפוליטקאי לבין הגוף הבוחר.

שריד, לעומתו, "מזהה גורם עיקרי נוסף לריקבון ולצחנה: התרומה; פוליטיקאי חוזר על פתחי טייקונים, מקבץ נדבות ומשתעבד... יש תמורה בעד התרומה: קיבלת - נכבלת, מעתה ואילך אתה בובה על חוט. ושלא יספרו לכם סיפורים על התורם שמורח ושוכח...".

בהמשך רשימתו מספר שריד כי עם כניסתו לתפקידו כשר החינוך, הוא קיים דיון על קרן קרב "הידועה בציבור". באותה שנה היה תקציב פעילותה 180 מיליון שקל, מזה כ-170 מיליון ש"ח מתקציב המדינה, ו-10 מיליון ש"ח בלבד מהמיליארדר היהודי-אמריקני צ'רלס ברונפמן, תורם שעל-שמו נקראת קרן קרב (Charles R. bronfman). שריד נדהם, לדבריו, ועתה הוא מהגג מזכרונותיו (ציטוט):

• 
  כמעט נפלתי מהכיסא. ביקשתי להיפגש איתו בבואו ארצה. זאת לא הייתה פגישה נעימה במיוחד: הודיתי לו על נדיבות לבו והוספתי בנימוס: או שתעלה את חלקך, או שניאלץ לוותר עליו ולהיפרד כידידים. ככה זה לא יכול להימשך.
  
  ברונפמן נפגע מדברי והלך. כעבור 10 דקות - טלפון; על הקו - ראש הממשלה. מה עשיתו לו, שאל-נזף אהוד ברק. העלבת אותו. מה פתאום העלבתי, הגבתי, הסברתי לו באדיבות, שהחלוקה הכספית ביננו לא מקובלת עלי, והיא חייבת להשתנות.
  
  אתה מוכרח לטלפן אליו מיד ולהתנצל, ברק תבע. אין שום סיכוי, הודעתי, בסך-הכל הבהרתי את עמדתי העניינית בפניו, על-פי חובתי כשר חינוך, ואין לי שום מחויבות אחרת.
  
  ולא ידעתי אז, ששמו של ברונפמן נכרך בפרשת העמותות של ברק כתורם העיקרי למסע בחירתו. זו תרומה וזו שכרה.
  

זר כי יקרא את דבריו של שריד, עשוי להתרשם לחיוב, כי הנה: שריד, שפשט מדיו כפוליטיקאי והפך בלוגר בקבוצת הארץ, עמד בזמן אמת על משמרתו ונלחם כאריה ופעל באופן נחרץ כדי לתקן את הליקויים שגילה. אך בחינת מעשיו, לרבות אלה העולים מדבריו, מלמדת על צביעות:

1) בתקופת כהונתו של שריד כחבר כנסת בכיר מטעם מפלגת מרצ וכן כיושב-ראש, קיבלה מפלגתו תרומות למכביר. כמעט באופן שוטף. מיליונים. לא שמענו אז על התנזרותו של שריד מהתרומות, והוא, מצידו, לא עצר או אסר קבלת תרומות למפלגתו;

2) תמיכתו של צ'רלס ברונפמן במועמדות אהוד ברק לראשות הממשלה, הייתה ברורה וידועה. כלי התקשורת עסקו בכך רבות ערב הבחירות האישיות וגם לאחר מכן. לח"מ הייתה הזכות לחשוף עוד לפני הבחירות את מה שמכונה: פרשת העמותות. אותן חשיפות שביצעתי בעיתון מעריב הדהדו והגיעו, קרוב לוודאי, גם לפוליטיקאים במרצ. אלא שאלה חברו, בזמנו, לברק, והעדיפו לעצום עיניים. כי גם הם קיבלו תרומות בלתי מבוטלות;

3) מרשימתו של שריד עולה החשש, כי הוא הבין היטב את חומרת מעשיו של ברק, ולכן דחה את הדרישה להתנצל בפני ברונפמן. כמו-כן עולה השאלה: מדוע, כשנפתחה החקירה בפרשת העמותות, לא הציג שריד את המידע שהיה בידיו בפני חוקרי המשטרה;

4) ושאלת השאלות. טוען שריד, כי הוא הבין היטב שחלוקת מימון קרן קרב, בין המדינה לבין ברונפמן, אינה תקינה. "כמעט נפלתי מהכיסא", כתב, וקבע כי דרש מברונפמן להגדיל את חלקו, אחרת "ניפרד כידידים". אם כך: מדוע לא עצר זאת? הרי שריד כיהן כשר החינוך באותה תקופה (מיולי 1999 ועד יוני 2000). בידיו היה הכוח להפסיק את הפטרונות של ברונפמן, כפי שהודיע מפורשות לברונפמן. שריד מציג ברשימתו נתונים מתוך דוח מבקר המדינה מ-2012, בהם נקבע: "עלות הפעלת התוכנית בתש"ע הסתכמה ב-2018 מיליון ש"ח, 8% מהעלות מימנה קרן קרב". מה שמעיד, כי הליקויים נמשכו מכיוון שלא עצר זאת.

יוסי שריד, הפוליטיקאי, שתק. כמו רבים אחרים. בשורה התחתונה: הוא נמנע מפתיחת חזית עם אהוד ברק ואיפשר המשך אי-התקינות, לטובת ברונפמן, בדרכי מימון קרן קרב. רק עתה, בחלוף כמעט 14 שנים מעת קרות האירועים, ולאחר שחלה התיישנות על אותם מעשים, ולאחר שאהוד ברק הסתלק לחלוטין מהזירה הפוליטית, נזכר יוסי שלנו, הבלוגר, לחשוף ברבים את המידע הרגיש. חבל שלא עשה זאת בזמן אמת.