הבימאי סלבה מלצב, עיבד יחד עם דניאל סטופין שתרגם את המחזה, ונשאר נאמן למקור, לרוח של דוסטוייבסקי. את סערת הנפש של רודיה רסקולניקוב, הסטודנט הצעיר שנקלע למצוקה כלכלית המייאשת אותו, פותחת ההצגה במונולוג שלו, תוך סערת נפש. כשם שאקדח שנראה בתחילת מחזה צפוי לירות בהמשכו - כך לפני שאנו מתוודעים למהלך העניינים - אנו כבר למדים על המצוקה הנפשית של הבחור.
אביב קורן, בשפת גוף עשירה ותנועות ידיים הממחישות לצופה את סוג אופיו וה"אני" המסובך שלו, וחושף את התלבטיותיו מה יהיה לאחר שיירצח, עוד בטרם המעשה מתגלם.
הסצינה המרגשת ביותר בהצגה, עולה מייד לאחר-מכן, במפגש בין רודיה ואבי הנערה שרודיה חולם עליה ומקווה שיווצר קשר רומנטי ביניהם. עידן סמאדג'ה, בהופעה מוחצת של שיכור, ועד למותו בסצינה הבאה - ממסמר את הצופים במשחקו הנוקב. השחקן שכל הופעה שלו בהצגות השנה החולפת הייתה בבחינת חוויה תיאטרלית, נוסק בכל הצגה לשיאים חדשים. "האם אין תחית מתים?" שאל בן-זוגי לאחר ההצגה. "וכי למה הרגו את השחקן הטוב ביותר כבר על ההתחלה?"
אבל לא רק סמדג'ה זוכה לזמן-במה קצר מדי. כמעט כל השחקנים בהצגה הם כה מעולים, ובכל זאת - משום שפע עלילות המשנה ועושר הטיפוסים הכרוכים ומפותלים זה בזה - כמעט כולם זוכים לזמן במה קצר מכפי כשרונם. ובכל זאת: כולם ביחד - יוצרים מחזה כבד לעיכול אומנם בגלל מספר הדמויות העצום והאירועים המסחררים, אך בסך-הכל הדרמה עזה ברמה שכמותה לא פוגשים כל יום, במיוחד עקב הרובד הפילוסופי התופס בה את המשקל העיקרי.
דוסטוייבסקי, שחייו האישיים היו רצופי סבל וטרגדיות, ידע למסוך בגיבורי סיפוריו את כל סערות הנפש שלו, ההתחבטויות, והשאלות הפילוסופיות הקיומיות, והן שעושות את ספריו לשיאי היצירה הרוחנית בכל הזמנים. ועם כל זאת, ההצגה בבית צבי קלה לעין ערוך לעומת קריאת הספר הכה רציני.
לרסקולניקוב יש אם (דנה ידלין) ואחות (נואית קדם הרגישה והמרשימה). למרמלדוב, השיכור שאנו חוזים במותו, יש בת מנישואיו הקודמים, סוניה (מאיה פלם) שבה מאוהב רסקולניקוב. אם לקשור רמזים לקשר למיתולוגיה הנוצרית - הרי סוניה היא מריה מגדלנה, ורסקולניקוב הוא הצלוב. הזקנה המשכונאית אלונה איוונובה (ספיר ילינביץ', שאינה נראית ואינה מתנועעת כאישה זקנה) היא הנרצחת. מה שמזכיר את ההופעה הבלתי נשכחת של דימה רוס כמשכונאית שנרצחה, בהפקת תיאטרון "מלנקי" לפני כמה שנים.
משהו שאי-אפשר לשכוח. את החקירה על מותה מנהלים כמה חוקרים - עומר קרן כחוקר חדש ומרשים, אלירן מועלם השוטר המהוקצע, וה"ז'אבר" של הסיפור - אביתר אברהם המעולה כ"פורפירי". כמו ז'אבר הרודף אחרי ז'אן וואלז'אן בעלובי החיים, הוא לא מרפה מטרפו, אבל לעומתו, הוא - בסגנון חקירה מתוחכם מוביל אותו לאט לאט, עד שיודה ברצח. אברהם עושה כאן את תפקידו הטוב יותר השנה.
שחקן שמרשים במיוחד, ושלא יישכח כמו סמאדג'ה, הוא אורי שילה. השחקן הזה בעל איכויות של דמות קלאסית, מלא אצילות, שליטה עצמית גם במצבים הכי היסטריים של רסקולניקוב. הוא מחצין איכויות משחק נדירות כאציל שסוניה עבדה בשירות משפחתו, ואז ניסה להתחיל איתה. כשסירבה, ואישתו צפתה באירוע, פוטרה סוניה, ונאלצה לרדת לזנות, כדי לפרנס את אביה השיכור ואת אישתו השניה, שגידלה אותה באהבה. שילה חוזר לעלילה לאחר שאישתו נפטרה, ומתחנן בפני סוניה שתסכים לקשור עימו את גורלה, ולהתחיל בחיים חדשים. אך לשווא. הטרגדיה מתבקשת כדי למצק את הסיום העצוב. אצל דוסטוייבסקי אין הפי אנד. והסצינה של אורי שילה לקראת הסוף עם "סוניה" - מרגשת ומהווה את אחד משיאי ההצגה.
למרות שמבין שני הצבעים שעבדו בבניין ביום הרצח, אחד מהם הודה שהוא הרוצח - הרי החוקר פורפירי לא מניח לחקירת טרפו. איוון לוריא הממלא את תפקיד הצבעי המודה ברצח שכביכול עשה - עושה זאת בהופעה מוחצת ומרשימה, גם אם בקטע קצר אך נוקב. כך גם כל יתר השחקנים שמופיעים בקטעים קצרצרים - מרשימים מאוד ביכולותיהם. כמו גלעד סמק, אורי זעירא, מתן מישורי כרופא, וכל היתר.
הבימאי (המומחה למחזות רוסיים) שהוא גם מעצב התפאורה, פתר את בעיית הבימה הזעירה באולם הקטנטן של בית צבי, תוך שימוש מתוחכם בקיר נע, שבכל פעם שמתחלפת סצינה או מיקום - הקיר מוזז, ומופיעות דמויות אחרות ותפאורה שונה. חכם וחוסך בזמן ולא קוטע את הקצב. את התאורה עיצב אלכסנדר סיקירין, את התלבושות התקופתיות הריאליסטיות - נטשה מנטל גוריסלבץ, ואת עריכת המוזיקה - גם כן דניאל סטופין (שהוא שחקן מופלא וקלאסי מאין כמוהו).
הצגה לאוהבי תיאטרון, דוסטוייבסקי ופילוסופיה, בביצוע מרשים ביותר של שלל הבוגרים הטריים או-טו-טו, המוכיחים שלא רק בהצגת קומדיה או מחזה מודרני ידם צלחה, אלא גם עם אגוז לא קל לפיצוח כזה - הם עומדים במטלה להפליא. שאפו לשחקנים וליוצרים.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
