מרלנה פאצ'ס חוזרת לארץ אבותיה

עברו חודשיים וחצי ומרלנה הגיעה ומתגוררת בפנימייה של אוניברסיטת תל אביב. אנו יושבות בקפה-מסעדה במכון גתה הקרוב לבית שלום עליכם. במסגרת התוכנית העשירה של לימודי היידיש ישנן גם פעילויות והופעות אמנותיות והערב היא נפגשת עם הקבוצה לקונצרט יידישי.

"אני משתתפת בתוכנית של לימודי הקיץ ע"ש נעמי פרוור כדר" אומרת לי מרלנה. "ישנן חמש רמות ואני בערך באמצע. אמי היא מורה לגרמנית ולכן אני שולטת על שפה זו וזה עוזר לי גם ביידיש" היא שולחת לי חיוך מקסים, "הרי זו שפה שיש בה ערבוב של שפות אחרות". אנחנו, אגב, מדברות באנגלית למרות שהעברית אינה זרה לה "אך עדיין לא טובה מספיק". כמעט חודש ימים החל מ-16 ביוני ועד 11 ביולי מרלנה סופגת לתוכה הרצאות בשפת היידיש על היסטוריה, תרבות, משוררים, מוזיקה יהודית, ספרות יידישית וכל זה מלווה בטיולים, מופעים, קבלות שבת, סדנאות, סיורים במוזיאונים וכמובן היכרויות עם סטודנטים בעלי רקע שונה מארצות רבות אחרות.

בהמשך שיחתנו אני מתחילה להבין את הסיבות והרקע להתעניינותה של מרלנה בשורשים היהודיים. מרלנה נולדה לפני 25 שנה בעיר WALBRZYCH ליד וורוצלב להורים פולנים-נוצרים כבתם השנייה לאחר בנם הבכור. זו הייתה הסבתא שלה מצד אביה שהחליטה לתת לה את השם מרלנה, ע"ש מרלנה דיטריך, השחקנית האגדתית הידועה שהייתה אהובה עליה. גם מרלנה פאצ'ס ניחנה ביופי מעודן ומיוחד. סבה וסבתה מצד אביה הגיעו מלודז' לאחר המלחמה והתיישבו ב-וואלברזיץ.

חודש לפני שנפטרה סבתה, היא סיפרה למרלנה בת ה-13, שבעלה, ברוניסלב, הסבא של מרלנה מצד אביה, היה יהודי, וכי בעבר הוא היה נשוי עם שני ילדים. כאשר מלחמת העולם השנייה פרצה, הוא ניצל, אך כל משפחתו נספתה בשואה. הוא התחתן בשנית עם סבתה הנוצרייה ונולד להם בן, הוא אביה של מרלנה. הסב מעולם לא דיבר על שורשיו ועל משפחתו הראשונה והתנהג כנוצרי לכל דבר. רק אשתו ידעה כמובן על עברו וכיבדה את רצונו ושתיקתו. לפני מותה חשה שחייבת היא לספר זאת לנכדתה מרלנה, למרות גילה הצעיר.

אם כי הסב התכחש ליהדותו, היה זה הוא שהחליט להעניק לנכדו, אחיה של מרלנה, את השם עמנואל. אולי בכך הוא השקיט את מצפונו? אבל הייתה זו מרלנה ולא עמנואל ש"נכוותה" בסיפור השורשים היהודיים של סבה. הצעד הראשון שעשתה היה קניית שרשרת עם תליון של מגן דוד וכך הלכה לבית ספרה. חבריה לא ראו זאת בעין יפה והחלו להציק לה מאוד ולכנות אותה "יהודייה" (אגב, זה מלמד משהו על האווירה בפולין הדמוקרטית שבה כמעט אין יהודים). חוויה ראשונה של היות האדם שונה בגלל מסורת ודת... למרות שגדלה כנוצרייה. גם הוריה לא ראו זאת בעין יפה והיא התבקשה להסיר את התליון מעל צווארה. אולם חוויה זו רק חיזקה את רצונה וסקרנותה להמשיך ולחקור את הדת היהודית על כל השלכותיה.

לאחר סיום לימודיה בבית ספר תיכון נרשמה ללימודי משפטים ולאחר חצי שנה הבינה שנושא זה משעמם אותה והחליטה לעבור ללימודי יהדות בקרקוב. לאביה הייתה זו אכזבה גדולה ביותר. הוא לא הבין מדוע היהדות משכה אותה כל כך. הוא מעולם לא דיבר על אביו ועברו היהודי וגדל וגידל ילדיו כנוצרים.

בגיל 19 החליטה לבקר בארץ במסגרת תוכנית "שבי ישראל" שהתקיימה בירושלים. זאת בעקבות היכרותה עם רב שהמליץ לה על התוכנית שדומה במקצת לדבריה לתוכנית "תגלית", רק הרבה יותר עם נופך דתי. מרלנה החליטה שהיא מעדיפה תוכניות חילוניות יותר. במסגרת לימודיה באוניברסיטת קרקוב נבחרה לכהן כנשיאה של "אריאל" ארגון הסטודנטים ללימודי יהדות, כ-150 במספר, למשך שנתיים. היא ביקרה פעם נוספת בארץ במסגרת חילופי סטודנטים והפעם שהתה בתל אביב והתאהבה בה.

את התואר הראשון שלה סיימה בלימודי היהדות שכללו גם לימוד השפה, היסטוריה, מסורת ותרבות יהודית. המורים ברובם לא היו יהודים וגם רוב הסטודנטים היו נוצרים. לשאלתי את מרלנה על הסיבה שסטודנטים נוצרים החליטו ללמוד את נושא היהדות, ענתה לי שרבים מהם חשים אשמה על הפוגרום בקרקוב ועל כך שהפולנים לא חשו לעזרה או אף השתתפו בו. כחלק מלימודיה היא פרסמה אנתולוגיה של שירה ביידיש וכתבה את ההקדמה והכינה את השירים של גבירטיג וזה פורסם בהוצאה לאור יהודית בקרקוב בשם AUSTERIA, מהדורה פולנית על המשורר גבירטיג.

היחשפותה לתרבות היידישאית הביאה אותה לבחירתה בתזה לתואר השני, על המשורר מרדכי גבירטיג שנספה ב-1942 בגטו קרקוב. מרלנה תגיע באוקטובר הקרוב לשנת לימודים באוניברסיטת ירושלים כחלק מתוכניתה ללימודיה לתואר השני על מרדכי גבירטיג. היא הייתה אחת מתוך שלושה סטודנטים שזכו במלגת לימודים ומגורים לשנה במסגרת הסכם עם שתי האוניברסיטאות בירושלים ובקרקוב.

"גיליתי שמעט מאוד כתבו על מרדכי גבירטיג, נתן גרוס היה היחיד שהתעמק יותר, אבל לא ממש השלים את הספר, ואני רוצה לחקור עליו ולבנות את התזה". ואכן, היא הגישה את החומר וזכתה.

"מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?" אני שואלת אותה בחיוך, והיא עונה לי ברצינות רבה: "את יודעת, לימודי היידיש אינם פרקטיים. הרבה אין מה לעשות איתם. אצלי זה בא מהרגש, מהצד האמוציונלי, אני מרגישה שאני חייבת לעבור את הדרך הזאת. זוהי דרך קשה ואין ספק שאני מקריבה מספר שנים לכך, אבל זה בא מהלב, מאהבה.

"בעתיד אני רוצה ללמוד יותר בנושאי האמנות, אולי גם בבמאות סרטים, הרי גם פולנסקי בא משם... (הבמאי הידוע רומן פולנסקי שאביו היה יהודי ואמו ממוצא יהודי - ש.מ.) זו אהבה שלי מתמיד לאמנות".

"איך את מסכמת את התרשמותך מישראל ומהישראלים?" אני שואלת את השאלה הישראלית, והיא משיבה לי: "כל אחד בפולין שואל אותי אם אני לא מפחדת בגלל הערבים..." כאן היא מפסיקה וצוחקת בפה מלא, "להפך, כאן אני מרגישה הכי בטוחה בעולם. הישראלים פתוחים, מחבקים, בניגוד לפולנים ולשאר הצעירים באירופה. הם פתוחים עם כל הלב, אמיתיים. מעולם לא הרגשתי שונה ולא היו לי חוויות שליליות, רק חיוביות. אני כבר מחכה לאוקטובר הקרוב וכמובן איאלץ להתפטר מעבודתי בבית הכנסת הגבוה בקרקוב, שם נפגשנו".

נפרדנו בידידות רבה ואני כולי ציפייה לראות את מרלנה הבוגרת יותר, אולי כבמאית סרטים שתייצר סרט אמנותי על נושא יהודי, יידישאי, או אולי על סיפור חייה של מרלנה בין שני העולמות.

אפיזודה קטנה: לאור סיפורה של מרלנה על מרדכי גבירטיג, נכנסתי לגוגל ודליתי פרטים מעניינים בקשר אליו. אני שייכת לעמותת "עופות החול" שבראשה עומדת גב' לילי הבר (לזר) שמשפחתה הגיעה מקרקוב. הסתבר שאביה יעקב לזר ואחיו היו מאורסים לשתיים משלוש בנותיו של מרדכי גבירטיג, אך כולן יחד עם אביהן נספו בשואה. כולם הונצחו על קבר סבתה של לילי בקרקוב. מרלנה פגשה את לילי הבר באחד הכנסים שנערכו בקרקוב.

עולם קטן. עולם יהודי גדול. זה מחזיר אותנו לתרבות ולמורשת שהייתה שייכת למרבית הקהילות במזרח אירופה וצאצאיהן בישראל, תרבות היידיש שמנסה לאחרונה להחזיר עטרה ליושנה על-ידי שלוחות למישורים שונים, אם בתוכניות לימודים ושיתוף פעולה בין האוניברסיטאות בארץ ובחו"ל, סמינרים למיניהם, קונצרטים של מוזיקה יידישאית וכליזמרים ותיאטרון היידישפיל שקרנו עולה גם בקרב הצעירים ילידי הארץ.

למרלנה פאצ'ס יש את כל האפשרויות להעמיק את שורשיה היהודיים.