איך עיר מתרסקת

לפני לא הרבה שנים הייתה דטרויט עיר ואם באמריקה - עיר של שני מיליון תושבים, מרכז של היקף יצרני במדינה גדולה וחשובה, עיר התחבורה, המוזיקה, ומעוז היצרנות האמריקנית ממכוניות ועד משאיות טנקים ומטוסים - שניצחה את מלחמת העולם השנייה וגברה על מכונת המלחמה הגרמנית-יפנית.

השבוע הכריזה העיר דטרויט על פשיטת רגל.

כמה עובדות על המשמעות של פשיטת-רגל של עיר גדולה. מספר הנרצחים בתחומה הוא הגבוה מזה 40 שנה; 80 אלף בתים ומבנים נטושים, שבהם דרות חיות יער ששבו מן הטבע, או חיות אדם מפיצות סמים, שוד ורצח, לעתים בכפיפה אחת; עיר שאינה מסוגלת לספק שירותים בסיסיים ל-700 אלף תושביה - כשליש ממספרם בשנות ה-50' של המאה שעברה, ומסילות רכבת נטושות. לילה בדטרויט הוא לילה אמיתי, כמעט ללא פנסי רחוב, הרחובות זרועי הרס, בכבישים - מהמורות כלאחר הפצצה, והסכנה אורבת לכל החולף במה שהיה פעם רחובה של עיר תוססת. 150 פשעי אלימות לכל 1000 תושבים, וגם זו הערכה נמוכה, בשל שיעורי דיווח נמוכים. יש סיכוי טוב יותר לראות את רכבי הקברנים מאשר אמבולנס או מכונית משטרה. זמן התגובה של המשטרה הוא 58 דקות, ורק שליש מצי הרכב של רפואת החירום שמיש. זה לפי המספרים הרשמיים. התושבים מדווחים על זמן תגובה של שעתיים.

הכתובת הייתה על הקיר

המצב הוא כה רע, עד כי ההחלטה להכריז על פשיטת רגל רשמית נתפסת כבשורה, ולאו-דווקא כאסון. זוהי המציאות שאיתה התמודד קווין אור, עורך-הדין שניהל בעבר את פשיטת הרגל של קרייזלר - השלישית בשלישייה הגדולה של יצרניות הרכב של דטרויט, בבואו לנהל מהלך של פשיטת רגל של העיר הגדולה.

אור מבקש למחוק את חובותיה של העיר לנושיה, שמרביתם הם קרנות הגמל של האיגודים המקצועיים. זאת, כדי שיוכל להתרכז בבריאותם, ביטחונם ורווחתם של התושבים שנותרו בעיר. מהם רק 10 אחוזים לבנים, והשאר הם בני מיעוטים, בעיקר שחורים, היספאנים וערבים. אסור לציין זאת במסמכים רשמיים, אך אלה הם הנתונים.

העיר הזו, אומר אור, היא התגלמות של כישלון עירוני, ריקבון תעשייתי, ריקבון מוסרי וכישלון ניהולי. אמריקה כולה נפגעה ממשבר המשכנתאות ב-2008. אבל לדטרויט זו הייתה המכה שאחריה אין לה תקומה. אלפים רבים של מקבלי משכנתאות בסיכון גבוה שלא היו זכאים להן על-פי כל אמת מידה אובייקטיבית, קמו ועזבו. לאחר נטישתם של אלפי בתי מגורים ובתי עסק, העיר אינה מסוגלת לגבות את המיסים הדרושים לקיום השירותים הבסיסיים ביותר.

הכתובת הייתה על הקיר. בעוד שמערכת החינוך החזיקה מערך עובדים המתאים ל-150 אלף תלמידים, מספרם האמיתי קטן ל-110 אלף. אך האיגודים המקצועיים סירבו לצמצם את מספר חבריהם, או להתאים את התקציב לצניחה בהכנסות. כך גם הכבאים והשוטרים והפקחים. למרות שחלקה של תעשיית המכוניות של דטרויט בכלל התעשיה המקומית והעולמית הצטמצם, סירבו האיגודים המקצועיים של עובדי החברות לבצע קיצוץ כלשהו בתנאים, הטילו את האשמה על ההנהלה, ובסופו של דבר פוטרו, ביחד עם ההנהלה, בסידרה של פשיטות רגל, סגירת מפעלים והעברתם למדינות אחרות, כמו קנדה ומקסיקו.

עו"ד אור ניסה כמובן להגיע להסכם עם ראשי האיגודים המקצועיים, אך הללו סירבו לכל פגיעה בתנאים, וציפו שמישהו אחר, זה שיושב בבית הלבן, יתערב. הבעיה היא שלבית הלבן יש גירעון תקציבי של טריליון דולר לשנה, הממומן מהדפסת כסף. ואילו לדטרויט אין מכונה כזו.

אור חישב כי 9 מיליארד דולר מתוך החוב של 18 מיליארד הם לקרנות הגמל ולביטוח הבריאות לגימלאי העיר, שאין להם כיסוי. הגירעון התקציבי השוטף הוא של 100 מיליון דולר. כל 20 אלף הגימלאים רותחים מזעם כמובן, שכן הקרנות המובטחות שלהם ריקות, והתקציב שעליו הן נשענות כבר אינו קיים.

הגימלאים מקבלים עתה עשירית ממה שפרנסי העיר, כולם מן המפלגה הדמוקרטית, הבטיחו להם. בעוד העיר קורסת, המשיכו הפרנסים ונציגי האיגודים להתדיין ולחתום על ניירות חסרי תוכן, ללא כיסוי, ללא גיבוי, מה שבישראל היינו מכנים ישרא-בלוף.

ברית לא קדושה

ולא שהבעיות הללו חדשות, אומר המפרק. לא המספרים הם המדהימים את הנובר בהם, אלא ההתנהגות הקלוקלת שנמשכה עשורים. בעוד שעו"ד אור שוקד על הכנת המסמכים המשפטיים, מוצא עצמו ראש העיר הקודם קוואמה קילפטריק בכלא על שיתוף פעולה שלו עם הפשע המאורגן.

כי חשוב לשים לב: הארגונים המקצועיים והפשע המאורגן בארה"ב קשורים ביניהם בברית זה 80 שנה, מאז תקופת היובש. דורות של ארגוני עובדים תופעלו על-ידי הפשע המאורגן. בעבר, מרבית העובדים המאורגנים היו בתעשיה בנמלים ובתעשיית הרכב. עתה, כשמרבית התעשיות נעלמו, והמפעלים הגדולים מתקיימים רק במקומות שבהן אין חובת התאגדות, עברו מארגני האיגודים אל המגזר הציבורי. בארה"ב, איש ציבור מטעם המפלגה הדמוקרטית, מנציג שכונה ועד לנשיא, אינו יכול להיבחר ללא סיועם הפעיל, הקולני, הממומן היטב, של האיגודים המקצועיים. 50 אחוז של העובדים במגזר הציבורי בארה"ב מאוגד, לעומת 7 אחוזים בלבד של עובדי המגזר הפרטי.

פשיטת הרגל של דטרויט היא יציאה לדרך שאיש לא דרך בה. פשיטת רגל של עיר גדולה עם עומק כזה של חובות מעולם עוד לא התרחשה, ואין תמרורים המורים כיצד להתמודד עם אסון שכזה. מה ייעשה באוסף האמנות העירוני? האם הוא למכירה? ומה יהיה על צי הרכב של שירותי החירום? מישהו קונה? ומי ייתן שירותי חירום ללא משכורות?

החיים בעיר שסימלה פעם את החלום האמריקני הם הישרדות מיום אחד למישנהו.

ועניין נוסף. בדטרויט יש הריכוז הגדול ביותר של ערבים בצפון אמריקה. מוחמד מלבנון מספר בגאווה כי כשהגיע לדטרויט, מצא את עצמו בעיר ערבית, כאילו מעולם לא עזב את המזרח התיכון. "יש כאן יותר דברים ערביים לעשות מאשר בדרום לבנון", התפעל מוחמד באוזני כתב "אלג'דיד". דירבורן, הכתובת האגדית של שלוש יצרניות הרכב הגדולות - ג'נרל מוטורס (הפכה לחדלת פירעון, קיבלה 50 מיליארד דולר מן הממשל האמריקני להצלתה) קרייזלר (פשטה רגל ונמכרה לפיאט בנזיד עדשים) ופורד - היא גרעין הקהילה הערבית, על כל הסממנים של עיר ערבית. הערבים, שמספרם בעיר מגיע לכ-300 אלף מתוך 700 אלף התושבים, מהווים כמחציתה של עיר הרכב שהייתה ואיננה עוד. בבתי הספר אוכלים חלאל, חלקם דו-לשוניים, הנערות חבושות חיג'אב, בריכות השחייה מקצות זמנים נפרדים גברים ונשים, וכולי וכולי. אין מדובר בערבים נוצרים, שנטמעו בחברה האמריקנית ללא היכר. מדובר במוסלמים שבנו לעצמם את עיר מוסלמית משלהם בדטרויט, ותרמו תרומה נכבדה להתמוטטותה.

אבל אל תצפו שמישהו יניח את נפילתה של דטרויט לרגליו של האיסלאם. זה ייחשב גזעני, איסלאמופובי. אלה הן אומנם העובדות, אבל את העובדות אסור לראות, אלא רק לחוש - בפשיטת רגל, באלימות, בנטישה המונית, כמו בסוריה, כמו בלבנון, כמו בעירק, כמו בעזה.

ובכל מקום שבו יש ריכוז ערבי-מוסלמי, יש גם אנטישמיות. לואיס פרחאן, מוסלמי משיקגו הנושא את דגל האנטישמיות בגאון, מוצא אוזן קשבת במיוחד בדטרויט. היהודים הם שטניים, ובתי כנסיותיהם הם מן השטן, מכריז פרחאן באוזני הקהל המריע. אני אוהב את הנשיא אובמה, מצהיר פרחאן, וחבל שהקיף את עצמו בכת השטן היהודי. הזן המיוחד הזה של איסלאם שחור המכנה את עצמו "אומת האיסלאם" התחיל מדטרויט עוד בשנות ה-30' של המאה הקודמת והתבסס בדרום שיקגו - שהיה פעם אזור יהודי תוסס ועתה הוא חורבה דמויית דטרויט שכל קיומה נשען על צפון-שיקגו המשלמת את כל המיסים. חברו הטוב של פרחאן הוא לא אחר מאותו קילפטריק, ראש עיר של דטרויט שהורשע כמשת"פ של הפשע המאורגן.

אז מה יש לנו כאן? שלטון של השמאל, בשיתוף פעולה עם הערבים, האיגודים המקצועיים בשירות הציבורי, אומת האיסלאם, הפשע המאורגן, שכולם חברו להפוך את אחת הערים הדגולות של ארה"ב של אמריקה לחורבה חדלת פירעון. האם זה יכול לקרות גם לנו?

לא מן הנמנע. גם אצלנו ישנם כל המרכיבים הללו, ואין סיבה שינהגו אחרת מאשר בדטרויט.