ב-17 בספטמבר נקט היועץ ברק – כיום נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס – בצעד לא שיגרתי, וזימן את ידלין לשיחה בלשכתו, שהפכה מיד לחקירה משטרתית על-ידי שני חוקרים בכירים. חקירה רדפה חקירה, ובראשה ניצב משנה בנימין זיגל. הפרשה התפוצצה בעיתונות למחרת ראש השנה, ב-27 בספטמבר. בינתיים נחקר ידלין עוד חמש פעמים במשטרה.

ב-17 באוקטובר דיווח ברק לשר המשפטים, ובאמצעותו לממשלה, במסמך בן ארבעה עמודים וחצי, על החקירה ועל החשדות שהתגבשו, ועיקרן קבלת שוחד, שנתיים-שלש שנים קודם לכן, בשש עסקות נדל"ן שעשתה קופת חולים. בצעד חריג, שעורר ביקורת בשעתו, הראה ברק את המסמך לידלין, לפני שהוגש לממשלה(!). ברק אף איפשר לידלין להגיב בכתב, לאורך שני עמודים וחצי, וגם תגובתו הובאה למחרת בפני הממשלה. המסמך של ברק, ותשובתו המפורטת של ידלין, שמורים בארכיון הפרטי שלי.

למחרת, לא הייתה לממשלה ברירה אלא לבטל את מינויו של ידלין. בייחוד, כאשר ברק הופיע בפניה והודיע חד-משמעית (הציטוט – ממסמך בארכיוני): "אין הצדקה לסגירת התיק. אם עדויות וראיות שנמסרו לנו הן אמת – יש לכאורה בסיס לאישום פלילי. עלינו להמשיך בחקירה ולהעמיק בה, כדי לגלות את האמת". היה צורך – אז כמו היום - למנות בדחיפות נגיד חדש, והממשלה פנתה למנכ"ל משרד האוצר ארנון גפני, שהסכים לקבל את המינוי.

ב-18 באוקטובר – יומיים לאחר ביטול המינוי - פרסמתי בהארץ כותרת ראשית על מעצרו של אשר ידלין, הנגיד המיועד שהפך לעציר באבו-כביר. הארץ סערה. בפברואר 1977 הועמד ידלין לדין, הודה בחלק מההאשמות במסגרת עסקת טיעון. בדבריו בבית המשפט, חשף סודות מאחורי הקלעים של ניהול עניינים כספיים במפא"י, שהיו אחד הגורמים למפלת המפלגה בבחירות ולעליית הליכוד לשלטון. ידלין נידון לחמש שנות מאסר ולקנס גבוה. עם שחרורו חזר ופירט את האשמותיו ואת גירסתו בספר "עדות". הוא עבר לנהל עסקים בארה"ב, ולאחר מספר שנים חזר לארץ. ידידתו הקרובה, עו"ד טליה לבני, שעמדה כל העת לימינו, נישאה לו לאחר מכן, התגרשה ממנו, הייתה לאחת משתי היועצות המשפטיות הראשיות של משרד הביטחון, פרשה לגימלאות והייתה עד לאחרונה יו"ר נעמת.

לכאורה, אין כמעט דבר משותף בין פרשת ידלין לפרשת פרנקל: ידלין הורשע בעבירות שוחד חמורות ונשלח לכלא, ואילו פרנקל איננו מואשם במאומה. ידלין נחקר פעם אחר פעם במשטרה והושלך לבית מעצר, ואילו פרנקל לא נחקר, וככל הידוע לא ייחקר. ידלין הודח על-ידי הממשלה לאחר שנבחר, ואילו פרנקל הדיח אמש את עצמו, לפני שמינויו אושר על-ידי הממשלה. ידלין היה, עד מעצרו, מנכ"ל קופת חולים, שלא היה בקי בפעילות בנק ישראל, ואילו פרנקל הוא נגיד-לשעבר וכלכלן בעל שם עולמי. ידלין היה עסקן בכיר במפלגת השלטון, עם קשרים בצמרת, ואילו פרנקל הוא לכל היותר ידידו של יאיר לפיד.

אבל מול כל ההבדלים בולט מכנה משותף: הציבור דורש שנגיד בנק ישראל יהיה אדם נקי כפיים. יש לזכור – וברק הזכיר זאת לממשלה בדיון המכריע – שכל אדם הוא זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. ביום שבו הודח מהנגידות, היה ידלין בחינת חשוד בלבד, וחף מפשע. אבל הציבור, וגם הממשלה, הבינו שלא ייתכן למנות לנגיד מי שנחשד ונחקר בקבלת שוחד. באווירה של אז, בשלטון מפא"י ומפלגת העבודה, היה זה מעשה ללא תקדים להדיח חבר מהצמרת. אבל השרים, אפילו הידיד האישי שר המשטרה שלמה הלל, הבינו שבלתי אפשרי למנות חשוד בשוחד לנגיד.

לא ברור אם יעקב פרנקל עבר עבירה לפני שבע שנים בהונג קונג. פרנקל שינה את גירסתו לפחות שלוש פעמים. עצם שינוי הגירסאות - מטריד. טענתו, כאילו הפרקליטות שם הודתה לו על שלא הגיש תביעת פיצויים, התבררה לפני יומיים, איך לומר, כבלתי מדויקת. גם לא שכחו, שעל-פי דרישת מבקר המדינה הקודם, נאלץ פרנקל להחזיר לבנק ישראל 238 אלף שקל, שקיבל שלא כדין. כל זה יחד מביא למסקנה הבלתי נמנעת: יעקב פרנקל לא יכול להיות נגיד בנק ישראל. טוב שפרנקל הבין מה קורה ונסוג ביוזמתו, לאו-דווקא בגלל "מסע הכפשות". בעניין זה היה חכם יותר מידלין, שלא ויתר מרצונו על התפקיד.