מלחמת יוה"כ בתמהיל התקשורת המסחרית

לאחרונה פרסמתי מספר רשימות שהתמקדו בזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים. התייחסתי באחת מהן לתחושת הטראומה ותפישת המלחמה כמחדל. ברשימה אחרת התייחסתי לתפישה שלפיה צה"ל התאושש מהר מאוד מתנאי הפתיחה הגרועים והמלחמה הסתיימה בניצחון גדול. ברשימה זו אני מבקשת להתמקד בתמהיל שכבר החל להופיע בתקשורת ובו שולטת נימה מרוחקת ומנותקת של כתבים ועיתונאים שלא היו שם - בעת שפרצה מלחמת יום הכיפורים.

להלן ציטוטים מתוך כתבות ומאמרים של עיתונאים שחוו את המלחמה וציטוטים מפרי עטם של עיתונאים שלא חוו אותה אישית. אני מבקשת לטעון שצינור המידע המשפיע ביותר על השיח הציבורי ועל תדמית המלחמה ההיא הוא התקשורת המסחרית. היא ממלאת פונקציה מרכזית בשינויים שחלו בתפישת המלחמה במהלך ארבעים שנה.

הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים נושף בעורפנו בכל מה שקשור לסכסוך הישראלי ערבי. כשהעובדות מתערבבות עם נרטיבים ומיתוסים שהציבור הישראלי ממשיך לייצר באמצעות התקשורת המסחרית. יכול מאוד להיות שבעוד עשרות שנים, כשיפחת הדור שחווה אישית את מלחמת יום הכיפורים ימשיכו לדבר על ה"מחדל" בעונה זו של השנה כדי לצאת ידי חובה, ואילו והספרים היוצאים לאור חדשות לבקרים ינוחו על המדפים ויילמדו במקרה הטוב בשיעורי היסטוריה.

כתבים ועיתונאים שהיו שם משדרים בעיקר כאב

כתבים ועיתונאים שחוו את מלחמת יום הכיפורים בחזית או בעורף אינם מוכנים לסלוח להנהגה הצבאית והמדינית הבכירה על "כישלון המלחמה", ואלפי ההרוגים שמותם נתפש בעיני חלקם כמיותר.

תחושותיהם אלה עולות בכל שנה בכתבות לעיתונות, בתאריך המציין את יום השנה למלחמת יום הכיפורים. דוגמאות לכך אינן חסרות. העיתונאי נחום ברנע, ששירת בחטיבת הצנחנים במלחמה כינה את "2,569 החללים המיותרים של המלחמה ההיא [...] מתֵי [ה]מחדל" (ידיעות אחרונות, 24.9.1993).

העיתונאי והסופר אמנון דנקנר נמנה אף הוא עם אלו שהיו שם, וגם הוא ביטא אי-יכולת לסלוח לאחראים ל"מחדל", ש"...לעולם לא יישכח ולא ייסלח". את הצער והכאב על אלפי החללים, האלמנות והיתומים הוא הגדיר כתוצאות "מצעד האיוולת של גולדה מאיר" (מעריב, 29.9.1998). גם ירמי עמיר, עיתונאי ושחקן ששירת בשריון בסיני ושתיאר את מה שהתרחש ב"קרב על חמוטל" בקו בר לב, תיאר אותו כ"עוד מחדל שחיילים מתו עליו לשווא". אי-אפשר שלא לחוש את ייסורי הנפש המתמשכים של עמיר על כל מה שהוא כולל במונח "מחדל":

קולותיהם הנואשים נשמעים בקשר ונצרבים בזיכרון [...] כאן מלחמת יום הכיפורים, עבור, המלחמה שבה הפקירו פצועים וסתם חיילים, מלחמה של מעשי גבורה מופלאים ושל פשלות ומחדלים, המלחמה שהתקשורת ידעה עליה יותר מהלוחמים, שעיתונאים היו שבויים של מפקדים, המלחמה שבה יצחק מרדכי ואריאל שרון עשו קריירה, שהיינו עפר לרגליה [...] עכשיו אני בסדר, עבור, זיכרונות, קלישאות, חוויות, חברים מדממים, מתים מהלכים, כולנו גיבורים, הכל דימויים (ידיעות אחרונות, מגזין יום כיפור, 27.9.2009).

יובל נריה, שהיה סגן מפקד פלוגת טנקים במלחמת יום הכיפורים ולחם באזור החווה הסינית, הוסיף להתבטאויות של קודמיו ולתחושת הכאב הנורא של בני אותו הדור. הזיכרון הצורב ביותר שלו הוא הקרב בחווה הסינית, אותו תיאר במונחים אפוקליפטיים: "הכל אז נראה הזוי כל כך. סופי כל כך". האכזבה התנקזה לתובנה קולקטיבית שאסור להניח להנהגה לנהל לבדה את העניינים: "אז הבנתי שאסור יותר לתת 'להם' להמשיך לנהל עבורנו את העניינים. הם הרי מסוגלים לגמור לנו את המדינה." (ידיעות אחרונות, 27.9.1998).

החיבור בין "מחדל" ההנהגה למותם של לוחמים עולה גם בדבריו של העיתונאי רוביק רוזנטל, ששכל את אחיו במלחמת יום הכיפורים: "3000 חיילים נהרגו בשל מחדלי המדינאים וזחיחות המפקדים" (28.5.2008, אתר nrg).

הנימה השלטת בכתבות של עיתונאים שחוו אישית את המלחמה אינה אחידה. למרות שרובם ככולם מתמקדים בכאב חלקם מתייחס במיוחד למה שהתרחש ערב המלחמה.

העיתונאי גדעון לוי שירת בגלי צה"ל ב-1973 ושמע על הקרבות ברדיו. גם הוא מתמקד בכאב, אך בשונה מקודמיו הוא עוסק במיוחד במה שהתרחש ערב המלחמה, ובמיוחד בשאננות של מנהיגי המדינה, כשהבטיחו כי לא נשקפת סכנה לישראל: "[...] על שפת הסואץ שורר השקט. גם במדבר סיני, ברצועת עזה, ביהודה שומרון ובגולן הקווים בטוחים, הגשרים פתוחים, ירושלים מאוחדת" (הארץ, 27.9.2009). שיא השחצנות והשאננות טמון, לדעתו, באמירתו של דיין בטרם פרצה המלחמה: "עדיף שארם א-שייח' בלי שלום על פני שלום בלי שארם א-שייח", בנבואתו של דיין "שעשר שנים לא תפרוץ מלחמה וישראל תישאר בגבולותיה", ובתגובתה השאננה של גולדה: "הם לא מסוגלים אפילו לחצות את התעלה". העיתונאי ישראל הראל יצא נגד תחושת האשמה של מפקדים מדור הפלמ"ח שהשתתפו במלחמת יום הכיפורים. אחד מהם היה לדעתו יצחק רבין, שכתוצאה משפלות הרוח הכללית "עלה על נתיב הוויתורים שהסתיים באוסלו - אחד האסונות הכבדים ביותר." (הארץ, 25.10.2012).

הנימה השלטת בכתבות של עיתונאים שלא היו שם מרוחקת ומנותקת

אחרי 40 שנה המלחמה מצטיירת בטקסטים פרי עטם של כתבים ועיתונאים שלא חוו אותה ישירות כאירוע מרוחק ומנותק שניתן לעסוק בו ביישוב הדעת ובאורח רציונלי. כאילו מדובר בהיסטוריה רחוקה. דיווחיהם של קבוצה זו הולכים ותופסים את מקומם של דיווחי העיתונאים מהדור הקודם, שחווה את המלחמה על בשרו. בעשרים השנים האחרונות עיתונאי הדור הנוכחי עסוקים באיסוף חומרים ודיווח על מלחמת יום הכיפורים במיוחד לקראת ערב יום כיפור, יום השנה למלחמה. כאמור, בהשוואה לכאבם של כתבים ועיתונאים מהדור הקודם להם, נימתם משדרת ריחוק יחסי, והיא פחות רגשנית ויותר רציונלית.

רמי רוזן כתב, לדוגמה, על החיים הטובים בתקופה שקדמה למלחמה, ועל האווירה ששררה אז ב"אימפריה המזרח- תיכונית" ישראל, כשהסיפור מוגש בנימה רציונלית ומתובל בפואטיקה:
מבעד לעיתוני חמשת השבועות האחרונים שלפני ה-6 באוקטובר 1973 משתקפת חברה זחוחה, מרוצה מעצמה, ששרה פזמונים מתוקים על יפי הארץ ואנשיה. חודש לפני מלחמה התנהלו החיים בנעימות, והרושם הכללי היה שהשמש אינה שוקעת מעל האימפריה המזרח-תיכונית החדשה המשתרעת ממורדות החרמון ועד לחופי שארם א-שייח. (הארץ, מוסף יום כיפור, 10.10.1997).

העיתונאי חמי שלו טען גם הוא בנימה רציונלית כי "חטא היוהרה והקונספציה השגויה שהביאו למלחמת יום כיפור, חיים וקיימים גם היום" (מעריב, מוסף יום כיפור, 29.9.1998), ללא כל ביטוי של כאב על קרבנות המלחמה. ככלל, במאמריהם של הכתבים מהדור הנוכחי שכיח למצוא התייחסות ל"פשלה" ול"מודיעין המפוברק" (ניר כץ, "יומנו של מילואימניק", בלייזר, 29.5.2012) כקביעה עובדתית יבשה. כך, לדוגמה, הפרסום "יומנו של מילואימניק" של ניר כץ, שהחל את שירותו הצבאי לאחר מלחמת יום הכיפורים. הנימה הרציונלית בולטת גם בדבריו של השחקן שמעון כהן, הקובל על "גנרלים" שמתאמצים להסיר מעליהם את האחריות על הכשל בתפקוד צה"ל במלחמת יום הכיפורים. כיוון המחשבה שלו אנליטי מאוד, והוא מתמקד בצורת הלחימה של צה"ל בלי לבטא סממנים של טראומה או כאב: "הבעיה האמיתית היא שנים קודם, כשצה"ל הפקיר לחלוטין את צורת הקרב המכונה 'הגנה' ומיקד את עיקר מאמציו להגן על חייליו בצורה המטומטמת של בניית קו בר-לב, 180 מטרים מהתעלה כשחיילינו טרף לירי נק"ל" (כהן, אתר ערוץ 7, 23.9.2012). נימה מרוחקת מאפיינת גם את דבריו של העיתונאי והסופר יאיר שלג, שלא חווה את הטראומה של יום כיפור על בשרו. הוא קובל על תופעת ההלקאה העצמית ועל הביקורתית כלפי "חברה קלוקלת" ושאננה. ביום השנה ה-25 למלחמת יום הכיפורים הוא בחר להפנות את מבטו ולהצביע בנימה רציונלית גרידא על השיפור שחל מאז ימי המלחמה במישורים רבים, ובז לנהי ולקינות על הזהות הישראלית, במיוחד זו של בכירי ההנהגה דאז:

[...] מאז [מלחמת יום הכיפורים] ועד היום פרח בתקשורת, ובאליטות הישראליות בכלל, גל של קינה על תכונותיה הקלוקלות של הזהות הישראלית: השחצנות, הכוחניות, חוסר הנימוס, הקרתנות, מה לא [...] אבל יש גם הרבה יופי בחיים הישראלים [...] זה אפוס שראוי להתגאות בו (י' שלג, "מאופוריה לייאוש", הארץ 29.9.1998).

ערב יום הכיפורים תשע"ד - מספר הכתבים שחוו את המלחמה הולך ופוחת

כאשר ניחשף השנה לשלל הכתבות שימלאו את דפי העיתונות הכתובה, העיתונות האלקטרונית והדיגיטלית בערב יום כיפור תשע"ד, יבלטו האפיונים הללו לאין ערוך. מספר הכתבים והעיתונאים שחוו אישית את המלחמה הולך ופוחת ולכתבים מהדור הנוכחי יש תפקיד מרכזי בהעברת מידע ובעריכת תחקירים וראיונות על מלחמת יום הכיפורים. יש לצפות ל"פסטיבל" יובל הארבעים למלחמה ההיא בתקשורת לסוגיה השונים, שהחל כבר לפני מספר חודשים. עיתונאים נערכים לפרסם בכתבות ומאמרים "פרטים שעדיין לא סופרו", ול"חשוף עובדות חדשות" מתוך ארכיונים שזה עתה סווגו כנגישים לציבור הרחב. פרט לראיונות עם מי שהיו שם, בתופת המלחמה - שניתן להאזין להם בגלי צה"ל בימים אלו - נראה שאת הכאב שרק מי שהיה שם מיטיב לתאר, לא נחוש בכתבותיהם של העיתונאים והכתבים מהדור הנוכחי.

השאלה הגדולה והחשובה היא, מהן ההשלכות?

מאחר שהטענה הבסיסית שלי היא שהזיכרון הציבורי מושל בכיפה וגובר על דיווח עובדותי ותחקירים למיניהם, מהסיבות שציינתי בתחילת דברי, הדרמה וחילוקי הדעות המתוקשרים סביב מלחמת יום הכיפורים, ימשיכו להידחק לשולי התודעה הציבורית ומה שייחרת בה הוא אסוציאציה בין המלחמה ההיא ו"פסטיבל" של טקסטים תקשורתיים, לרבות סרטים נאומי הספד רשמיים וישיבות כנסת מיוחדות, שיהוו מוקד התעניינות זמני בלבד, אם בכלל.