בלי חיבוקים

היה זה ציון דרך היסטורי, לא פחות, בדברי ימי הסיקור הצבאי בישראל. הכתבים לא פימפמו בהתמדה את המסרים הצה"ליים על התחמשות האויב והסכנות הצפויות לישראל, וגם לא ביקשו לשכנע את הציבור שצה"ל חייב להלום באויב ביד חזקה ובזרוע נטויה. הם נקטו עמדה לעומתית, והעזו להתייצב מול הצמרת הביטחונית.

הייתה זו הפעם הראשונה שבה כתבים צבאיים יישמו את לקחי מלחמת יום-הכיפורים וניסחו פרדיגמה מקצועית חדשה לסיקור מערכת הביטחון. ראשית, המלה "ביטחון" אינה עוד פרה קדושה. שנית, מלחמה, או כל פעילות התקפית, אינה מהלך בלתי נמנע, אלא תוצאה של שיקולים ואינטרסים שמותר ואפילו חובה לבחון בדקדקנות את תקפותם ותבונתם. שלישית, הכתבים הצבאיים אינם שופר חלול של מערכת הביטחון ומותר להם לשאול שאלות ולמתוח ביקורת.

טראומת יום-הכיפורים, זו שהביאה רבים מעיתונאי ישראל להבין כי גם בתחום הביטחון חייבת התקשורת להיות חקרנית, ספקנית ואף ביקורתית, הייתה מרכיב משמעותי בהחלטה לקרוא תיגר על שרון ועל תוכניתו היומרנית. אבל זה אינו ההסבר היחיד. לכך הצטרף מרכיב רקע משמעותי נוסף: היחסים העכורים בין רוב הכתבים הצבאיים – ולמעשה רבים מבכירי העיתונאים בישראל – לבין שרון.

הקשרים בין שר הביטחון לכתבים כמעט נותקו עוד קודם להכנות למלחמה בלבנון, כתב על כך לימים הפרשן הצבאי של הארץ זאב שיף ז"ל. ועדת העורכים הפגינה נגד החלטת שרון לסגור את פתחת רפיח לכניסת עיתונאים בעת פינוי התושבים משם על-פי הסכם השלום עם מצרים. גם בגולן, בעת ההתנגשויות עם דרוזים סרבני תעודות זהות ישראליות שנכפו עליהם בשל "חוק הגולן", מנעה לשכת שרון כניסת כתבים.

וכך, ערב מלחמת לבנון הראשונה התברר כי רוח רעה בין כתבים לממלאי תפקידים בכירים אינה פוגמת בעבודה המקצועית. להפך: היא ממריצה את העיתונאים למלא את תפקידם בצורה נאמנה יותר. אילו שרון לא היה נוהג בכתבים בעוינות ובחשדנות, אלא מזמין אותם לשיחות רקע בחוות שקמים, מזין אותם באופן שוטף במידע "אוף דה-רקורד" ובונה עימם קשרים חמים וידידותיים, אפשר שהמאמץ התקשורתי נגד המלחמה לא היה יוצא לפועל.

לא רק יחסים אישיים משפיעים על איכות העבודה העיתונאית, אלא גם הסדרים מוסדיים כדוגמת ועדת העורכים. מי שמשוחרר מהסדרים כאלה יכול לבצע את עבודתו בצורה טובה יותר. כך הוכח למשל בפרשת קו 300, גם היא ציון דרך חשוב בתולדות העיתונות הישראלית. אם מלחמת יום-הכיפורים הסירה את מעטה הקדושה מצה"ל, קו 300 הוציא גם את השב"כ מארון הקודש – במקרה הזה על-ידי הגיבורים המקצועיים של בכירי מערכת "חדשות", העיתון מבית שוקן שראה אור בשנים 1984–1993.

הפרשה החלה בשעות הערב של ה-12 באפריל 1984, כאשר אוטובוס בקו 300 בדרכו מתל אביב לאשקלון נחטף על-ידי ארבעה פלשתינים, שדהרו עימו אל תוך רצועת עזה. לפנות בוקר הסתערו לוחמי סיירת מטכ"ל על האוטובוס ושיחררו את נוסעיו. שני מחבלים נהרגו, ושניים נלקחו חיים מהאוטובוס. למחרת פורסם שארבעת המחבלים נהרגו בקרב החילוץ. צלם "חדשות" אלכס ליבק צילם את אחד המחבלים מובל חי, הולך על רגליו, בידי שני אנשים. הצנזורה אסרה לפרסם את התצלום. ב"חדשות" העבירו את המידע לידיעת ה"ניו-יורק טיימס", שפירסם על כך ידיעה. הפרסום גרר הקמת ועדת בדיקה על נסיבות מותם של המחבלים. ועדת העורכים שמעה על כך ונעתרה לבקשה שלא לפרסם דבר על החקירה. אבל ב"חדשות" התעקשו – ופירסמו את הידיעה.

"חדשות" ביצע מעשה נועז כשהפר את הנחיות הצנזורה, ושילם על כך פעמיים: הוא נסגר לארבעה ימים על-פי צו של שר הביטחון דאז משה ארנס, ובעיתון דבקה תדמית של כלי תקשורת "לא פטריוטי" בעיני חוגים מסוימים בציבור. אבל בדיעבד ברור שהפרת החוק התגמדה לנוכח התוצאה הסופית. "חדשות" עשה שירות חשוב לדמוקרטיה הישראלית. הוא החל תהליך שבסופו התברר לא רק שאנשי שב"כ הרגו את המחבלים וניסו לטפול את האשמה על תא"ל יצחק מרדכי, לימים שר הביטחון; התברר כי במשך שנים הפעיל השב"כ מערכת הונאה שיטתית שכללה מתן עדויות שקר בבתי-משפט. בסופו של דבר נאלצו ראש השב"כ אברהם שלום ובכירים אחרים ללכת הביתה.

גם כאן עמד ברקע לקח מלחמת יום-הכיפורים. רינו צרור, שנמנה עם עורכי "חדשות" באותם ימים, סיפר על כך באחרונה בתוכנית "ענני מלחמה" בגלי-צה"ל. לדבריו, העורכים היו "בוגרי יום-הכיפורים", ולהחלטתם להתעלם מהוראת הצנזורה היה קשר ישיר לתובנה שהחלה לחלחל ב-6 באוקטובר 1973; הם הבינו שלתקשורת אסור לנהוג באותה פסיביות צייתנית שאיפיינה את הכתבים והעורכים עד המלחמה.

אבל ההחלטה הייתה קלה יותר, משום ש"חדשות" היה פטור מההתחייבות שקיבלו על עצמם עיתונים אחרים – חברי ועדת העורכים – שלא לפרסם את דבר החקירה. נחמן שי, אז דוברו של שר הביטחון, ביקש מעורך "חדשות" יוסי קליין לא לפרסם את דבר הקמתה של ועדת החקירה. קליין סירב. "כיוון שאנחנו איננו חברים בוועדת העורכים, ראינו עצמנו פטורים מלקיים את החלטות הוועדה", הסביר אחר-כך.

לא רק ליבק לכד בעדשת המצלמה שלו את אחד המחבלים החיים. במערכת מעריב היה תצלום כזה של הצלם שמואל רחמני, שצילם את אחד המחבלים ליד האוטובוס כשהוא מובל על-ידי כוחות הביטחון. אלא שעורכי מעריב, שישבו בוועדת העורכים, שוכנעו על-ידי שר הביטחון שאם הפרשה תפורסם, ייגרם נזק חמור. החיבוק של ועדת העורכים מנע ממעריב למלא את תפקידו – ולפרסם. לא בכדי הסביר דוד בן-גוריון בשנות ה-50 את התחכום המניפולטיבי של השימוש בוועדה באומרו: "לקחתי את הגנב – ועשיתי אותו שומר". וכך, כאשר עיתונאים הופכים מספקי מידע לציבור לשומרי סודותיה של המדינה, הם חוטאים לתפקידם החברתי.

החופש מהסדרים כובלים עם השלטון איפשר גם את ציון הדרך החשוב השלישי בתולדות יחסי תקשורת-ביטחון בישראל: עתירתו של "העיר", מקומון מבית שוקן, לבג"ץ בעקבות פסילה של כתבה מפורטת של אלוף בן על הנעשה במוסד לביון ולתפקידים מיוחדים. העתירה, שהוגשה ב-1988, הובילה לפסיקה פורצת דרך, "פסיקת שניצר", על שמו של העותר הראשי, עורך "העיר" מאיר שניצר. שופטי בג"ץ שקלו את האיזון בין ביטחון לדמוקרטיה וצימצמו את סמכויות הצנזורה באופן משמעותי. הם קבעו כי היא רשאית לפסול רק פרסום מידע "שיש בו קרבה ודאית לפגיעה ממשית בבטחון המדינה".

שניצר ובן הצליחו להפעיל את המוסד השיפוטי העליון כדי למנוע מהצנזורה להסתיר מעין הציבור מידע שאין בו פגיעה ממשית בביטחון. גם כאן ניצב "העיר" בעמדה של עימות מול המוסד והצנזורה – והלך לבג"ץ. כמו "חדשות", גם השבועון התל אביבי לא היה חבר באותו מועדון סגור של שומרי סוד, ועדת העורכים. חברי המועדון הסתפקו תמיד בהבנות והסדרים עם הממסד הביטחוני ובדרך כלל נמנעו מעימותים. "העיר" יצא למאבק חזיתי על זכותו לפרסם – וניצח, לטובתה של העיתונות הישראלית כולה.

השורה התחתונה ברורה: יחסים הדוקים מדי במישור האישי או המוסדי בין עיתונאים לגורמים שלטוניים מניבים אולי מידע, אבל סכנתם רבה. אנשי ציבור מכירים היטב את יתרונות הטקטיקה של "פיתוי על-ידי קרבה", כפי שכינה זאת חוקר התקשורת האמריקני מייקל שאדסון, כדי להחליש את המוטיבציה של התקשורת להסתער עליהם. אבל ככל שקרבה ופיתוי מועילים לאנשי הציבור – סכנתם רבה לתקשורת, לציבור ולדמוקרטיה. עיתונאים שמבקשים להעניק לציבור את השירות שהוא ראוי לו, עדיף להם העימות. היזהרו מחיבוקים.