הטור של פריצי

"דדו שב"
מישהו מגרעין הנח"ל ב"נערן" שלח מכתב לראש אכ"א. אנו לא ידענו זאת, עד שהודיעו לנו שגולדה והרמטכ"ל יגיעו אלינו לביקור ושיחה על המכתב.

האחזות "נערן" ישבה בבקעת הירדן על גבעה בנחל עוג'ה, כמה ק"מ צפונית ליריחו. מיקומה נבחן ואושר אישית ע"י יגאל אלון בכבודו ובעצמו, כנקודת ההתיישבות הישראלית הכי הדרומית בבקעה, בהתאם לתוכניתו שיריחו תשמש כשטח פלשתיני עצמאי עם נגישות ישירה לירדן ודרכה תעבור כל תנועת הפלשתינים בין ממלכת ירדן לישוביהם בגב ההר. זה די דומה למצב היום, רק שהיום כולם נוסעים יחד בין רמאללה ליריחו דרך כביש מעלה אדומים - ים המלח). היום היא הישוב ייט"ב (יד יצחק טבנקין). אבל באותם הימים היא הייתה האחזות נח"ל חביבה, עם גן ירק ונגרייה קטנה וכמה גרעיני נח"ל, כולם מיטב הנוער וחביבי המדינה של אז. מדינת בהאחזות הנח"ל בסיני והורה ממטרה.

גולדה והפיקוד הבכיר של צה"ל הגיעו לבקעה ונתכנסו כולנו לשיחה במועדון. היה מלא וצפוף עד שחלק מהחברה ישבו על הרצפה. דדו, הרמטכ"ל, התנצל על שהרצל שפיר לא יכול היה להגיע, אבל פתח והקריא את המכתב שקיבל ממנו. מסתבר שאחד מהחברה בהאחזות שלנו שלח לראש אכ"א מכתב בו כתב לו משהו כזה: "אני התגייסתי לצה"ל ולנח"ל כדי להגן על המדינה, כדי להיות חייל ולוחם, כדי להיות צנחן בגדוד 50 (שנחלאים שירתו בו בזמנו), כדי לשכב במארבים ולמנוע חדירת מחבלים, אבל במקום זה אני מוצא עצמי מגדל עגבניות וקוטף חצילים בבקעה". משהו כזה.

לרקע הדברים צריך להסביר שמאז הקמת המדינה, בערך, כל ראש אכ"א שנכנס לתפקידו חיפש החל מיומו הראשון בתפקיד כיצד לסגור את הנח"ל ולגייס את כל הנחלאים לצבא. רק שאיש מהם לא הצליח. הנח"ל היה במקורו הפיצוי הפוליטי שבן-גוריון נתן לתנועה הקיבוצית על סגירת הפלמ"ח, ומאז מיטב הצעירים מתנועות הנוער הלכו לקיבוצים לקטוף תפוחים, להשכיב מתנדבות ולחלוב פרות, או משהו דומה בסדר שונה. בסוף השירות הצבאי רובם ירדו מייד מהטרקטור והלכו ישר לאוניברסיטה, אבל חלק בכל זאת נשארו בהתיישבות, וזה בהחלט התאים לרעיונות הסוציאליסטים והציונים של אז, ובוודאי התאים לאינטרסים של התנועה הקיבוצית, שקיבלה כוח אדם זול ומסובסד לקטיף ולבציר. לשריון גייסו בזמנו סתם חיילים ולגולני גייסו בעיקר את בוגרי כיתה ח'. אבל מיטב הנוער הלך לנח"ל, לרקוד שם את הרועה הקטנה מן ההר. לכן כל ראש אכ"א ראה בנח"ל בזבוז כוח אדם משווע, כי בשביל לגדל עגבניות ומלפפונים יש כידוע ערבים (שהיו הגרסה הקודמת לתאילנדים). אלא שהנח"ל שרד כי עוד לא נולד ראש אכ"א שיגבר על כוחם עוצמתם וקשריהם של נציגי התנועה הקיבוצית בצמרת קבלת ההחלטות בישראל בזמנו, באותם ימי שלטון מפא"י העליזים והמופלאים.

על-רקע זה, ברור למה מכתב של נחלאי חבר גרעין, שכותב לראש אכ"א שזה בזבוז לגדל חצילים בבקעה ועדיף במקום זה לעסוק בלב"ב או באימון גדודי ובכל אותם דברים מוזרים שעושים בצה"ל באימונים לקראת איזו מלחמה מיוחלת, נראה לחברי הגרעינים כבגידה והלשנה. ודודו פשוט הקריא לנחלאים ההמומים את המכתב של חברם לראש אכ"א, ואז פתח בדבריו:

"החבר שלכם צודק", פתח דדו והמשיך: "יש לי חוסר בכוח אדם בצה"ל, חסר לי כוח אדם איכותי ליחידות הלוחמות והצבא צריך אתכם. את כולכם. אנו צריכים לוחמים ומפקדים משכילים, מתקדמים, עם יכולת לימוד ויכולת הנהגה והובלה של אנשים לשדה קרב. אתם כולכם הייתם מדריכים בתנועת הנוער שלכם, ויש לכם יותר ניסיון בשדאות ובהדרכה ובהובלת אנשים בשטח מאשר לכל המ"כים בצה"ל. לפני שבאתי לכאן לפגוש אתכם, ביקשתי לקבל ועברתי בעצמי על התיקים האישיים שלכם. אתם כולכם בוגרי התיכונים מהטובים במדינה. אתם באים מבתים מסודרים, אין לכם בעיות סוציאליות ואתם לא צריכים לתמוך במשפחה. לכולכם יש דפ"ר שהוא הרבה מעל הממוצע הנדרש אפילו בקורס קצינים. אני לא רוצה לומר לכם את מי אנו מגייסים לסתם יחידות חי"ר, אבל אם הייתי מספר לכם בכמה הורדנו לאחרונה את הרף ואיזה חומר אנושי אני נאלץ לשלוח היום לקורסי קצינים מגלל מחסור במועמדים איכותיים הייתם מזדעזעים. אני צריך אתכם לקורס קצינים, את כולכם, ובמקום זה אתם יושבים לי כאן ומגדלים חצילים ועגבניות. אני צריך אתכם בצה"ל, כי חסרות לי כרגע שתי חטיבות שאין לי כוח אדם איכותי לאיישן. רק מכם, היושבים כאן, אני יכול להקים מייד שני גדודי טנקים נוספים".

דודו דיבר, אבל אני הסתכלתי דווקא על גולדה. ליתר דיוק על נעליה האגדתיות. נעלי גולדה היו אז מותג בינלאומי וגם תקן צהלי לחיילות. אלה אכן היו נעלי נשים של שנות ה-50. גם שמלתה הייתה משהו בסגנון שנות ה-60, עם תיק נשים גדול, וגולדה ישבה זקופה, התבוננה ועישנה. בעוד דדו מדבר היא ישבה והציתה מול עיני המשתאות סיגריה בסיגריה, ללא הפסקה, ומאפרת האלומיניום החגיגית שהנחנו מולה הלכה והתמלאה, בדל אחר בדל. ואז, בעוד דדו מדבר משהו על הטנקים שלו, החטיבות האוגדות והגדודים (מה שבעיני נחלאי ממוצע זה ממילא אותו דבר) ראיתי את עקב נעלה מתחיל לתופף חרישית, תחילה בתנועות זעירות, כמעט בלתי מורגשות, ואח"כ בקצב גובר. כשגם קצב העישון שלה עלה במקביל והסיגריות להטו, ידעתי שזה בא. לפתע העקבים נצמדו באחת לרצפה וגולדה אמרה: "דדו שב".

היא אמרה זאת בשלווה, בשקט. בקול רגיל. בלי שום אינטונציה. דדו המשיך. אולי הוא לא שמע, או שרצה לגמור לפחות את המשפט. הוא המשיך לדבר על הגדודים שחסרים לו.

"דדו, שב", חזרה גולדה. הפעם בקול מודגש, בצליל פקודה, ומעכה בלחיצה סופית את בדל הסיגריה האחרונה למאפרה הפוקעת. עכשיו שמעו. גם דדו, שעצר באמצע המשפט, נאלם והתיישב בכסאו כמו ילד נזוף.

גולדה קמה. היא אפילו לא הסתכלה עלינו. היא הסתכלה על דדו. היא עמדה מולנו אבל נאמה אליו: "דדו, אתה טועה. אתה הרי מסכים שהחבר'ה הצעירים כאן זה החומר הטוב ביותר שיש לנו במדינה. זה נכון. ולכן הם עושים בשבילנו את הדברים הכי חשובים כיום למדינה. הם מי שמפריחים את המדבר. הם מי שמגדלים עגבניות ומלפפונים בערבה ובבקעה והם מי מיישבים את המדינה ומבצרים את הגבולות. לא גולני ולא השריון ולא חיל-האוויר עושים זאת. שדות המלפפונים והעגבניות שראינו כאן היום חשובים למדינת ישראל הרבה יותר מעוד אוגדה או מטוס חדיש. חלקות החצילים כאן חשובות הרבה יותר מעוד איזה שני גדודי טנקים לצבא".

דדו ישב מולה אילם ונזוף כילד בפני מורו. גולדה נאמה והטיפה לרמטכ"ל ואנחנו מחאנו לה כפיים. גם באמצע וגם בסוף. היא הייתה אחד מהחבר'ה. מהגזע שהקים את התנועה הקיבוצית, מהחומר שיודע למה חשוב לחרוש, ולמה טיב העגבניות מעניין יותר מאיזה אימון קיץ של גולני. היא הייתה מהחבר'ה שמבינים, כמונו, שמה שקורה בחדר האוכל בקיבוץ חשוב יותר ממה שקורה בצבא, כמו שמה שקורה בנח"ל הוא בטח חביב ונחמד הרבה יותר ממה שקורה בשריון, מה שידענו כולנו.

גולדה הלכה למכוניתה כמלכה, מוקפת בנחלאים, מחליפה מילים ומשוחחת איתנו. בקושי התייחסנו לדדו וקציניו שנכנסו למכונותיהם בהשפלה ועזבו את ההאחזות במהירות. לא שרקנו להם בוז, אבל זה היה קרוב. מה שבהחלט מגיע לאנשי צבא קבע, אותם מורעלים שמחפשים לעצמם צעצועי מלחמה ומעדיפים עוד שני גדודי שריון מאובקים במקום שדה מלפפונים ירוקים.

אני לא זוכר מה עשינו, אם בכלל, לאותו מלשין שרצה להתגייס לצנחנים. ממילא הוא לא היה מהגרעין שלי. חזרנו לשגרה, להשקיה לדישון לניקוש ולקטיף. אפילו הוספנו חלקת תירס מכסיקני. בשוק מחנה יהודה ירושלים שילמו על הירקות שלנו 5 לירות לקילו. קיבלנו גם פרס מהסוכנות.

10 חודשים אחר כך, בחמש דקות לשתיים, בשארם-א-שיח שהייתה אז טובה בלי שלום, הביט איתי ג'קי החובש לשמיים ופלט בתדהמה: "הי, זה מיג 17. מי המטומטם שנתן להם להכנס?" והפצצות הראשונות החלו ליפול. המלחמה של ה-6 לאוקטובר 73' פרצה. דני מהגרעין נהרג בתחילתה, חזי נהרג ביום האחרון. בסופה הקימו ועדת חקירה, ודדו הודח.